שלום לכולם!
......
אני אנסה לתאר כאן את ההתנסויות שעברתי לאחרונה ואיפה אני עומד בטיפול.
.....
התחלנו בשלשה ימים של הקרנות.
בשלב הראשון, עוד לפני הטיפול הראשון עושים סימולציה של התהליך ויוצרים מסכה אותה יש לחבוש במהלך ההקרנות כך שהראש יהיה תמיד באותו מיקום. כאשר הסתיימו ההכנות הייתי מוכן ל"הפצצה" הראשונה. מניחים אותך על לוח, קושרים את הראש בתוך המסכה ואז מכוונים את המכונה לזווית ולכיוון הדרושים. הטכנאי עוזב את המקום ואז אתה שומע מין קול מבעבע מתוך המתקן במשך שניות ספורות ואז מזווית העין ניתן להבחין בהבהוב של אור אדום שמתקדם לעברי ואני חושב: "הנה זה מגיע.. מפחיד.. מה יקרה למוח שלי? האם יהפוך לדייסה?.." כמובן, אני יודע שאין כל בסיס למחשבות הללו אבל קשה להימנע מכך בזמן ששוכבים כך, חסרי תנועה..
אחרי 3 ימים ראשוניים של הקרנות החלו טיפולי הכימותרפיה.
אני מודה ומתוודה שאחרי שראיתי את כל החולים במחלקה, שוכבים במיטות אדישים מותשים וחסרי עניין בסובב אותם, בהחלט הייתי מודאג מההשפעה של הטיפולים הכימיים על גופי. בסופו של דבר – החומרים שמשתמשים בהם הם בהחלט לא צחוק.. באותו יום בו חיברו אותי מהצהרים עד כמעט אמצע הלילה – טיפ.. טיפ טיפ.. יכולתי כמעט להרגיש את החומרים נכנסים לתוכי.. כל פרק זמן הגיעה אחות והוסיפה עוד מזרק מלא במה-שלא-יהיה לתוך עוד שקית של נוזל, או נתנה לי גלולה או זריקה.. בסוף הערב באמת כבר הרגשתי כמו איזו בובת וודו.. נדמה לי שהחלק הכי "משעשע" היה, כאשר נתנו לי חומר משתן - בגלל השפעת החומרים שנועלים את פעילות הכליות יש צורך באיזו "בעיטה" לשחרר אותן... וואו.. רצתי כל 15 דקות לשירותים, פעם ראשונה בחיי שהכליות ממש כאבו לי – וזה לא צחוק, במיוחד שהפעילות של החומר לא נפסקת בלילה ומבטיחה שתקום עוד כמה פעמים.. אבל בסך הכול, מלבד האי נוחות שבחיבור למוט האינפוזיה במשך כ-12 שעות רצופות, והשעמום הנורא שכרוך בכך, זה לא היה כל כך גרוע. אחרי 3 ימים מלאים של הטיפול המתואר עדין הייתי על הרגלים, קצת מופתע מכך בעצמי. ברור, הייתי עייף ואפילו חשתי כמי שהוכה עם פטיש כבד כמה שעות ברציפות, אבל עדין מסתובב ומנסה להפיק את המיטב מהשהות בבית החולים.
מה שאמור לקטוע קצת את רצף השעמום הוא כמובן האוכל, אבל אני נשבע לכם שאכלתי טוב מזה בטירונות בצבא: נראה כמו פלסטיק, טעם של פלסטיק – ונראה באמת מפלסטיק!! לא נורא, כיון שחברים דאגו לי כל הזמן להספקה רציפה של מזון טוב ותמיד אפשר היה לצאת לקפיטריה ולקנות משהו (למזלי לא הייתי מרותק למיטה). הגרוע ביותר אלו ארוחות הבוקר – שמוגשות בזמן שאין ממש חשק לצאת "לתור" אחר משהו נורמאלי לאכול, אך כיוון שאני לא "טיפוס של ארוחות בוקר" – לא מאד סבלתי מכך. עדיין, שמתי לי למטרה לאכול היטב ככל האפשר בשל איבוד של משקל (קל אמנם אך בכל זאת) ואיבוד של תאבון בנוסף לחוסר תפקוד של בלוטות הטעם, מה שגרם לכך שלכל דבר יהיה טעם של פלסטיק או מתכת – אחרי הנגיסה הראשונה שהייתה פחות או יותר בסדר – הייתי צריך פחות או יותר להכריח את עצמי להמשיך.

ביום חמישי שוחררתי הביתה לתקופה של התרגעות, החלמה ומנוחה. אני חש קצת איטי, לא יכול להתרכז למשך פרק זמן ארוך ולפעמים סתם יושב לי ובוהה כמו איזה חצי-זומבי.. אבל לא לדאוג! עוד לא יצאתי מדעתי -לפחות בינתיים. עכשיו שבת בבוקר, אני מרגיש הרבה יותר טוב יחסית לימים האחרונים – הרבה יותר נמרץ ורוצה לבצע דברים. אני לוקח דברים בקלות ולא מתאמץ מדי, אבל גם לא מוכן לשבת לגמרי באפס מעשה.

אני גם רוצה לנצל את ההזדמנות להודות ולחבק את כולכם עבור הברכות והאיחולים. תמיכתכם – גם מרחוק - היא משהו נפלא עבורי. תודה תודה תודה!

כמו תמיד – אני כרגיל פתוח לשאלות, הערות ומחשבות

הרבה אהבה

ויקטור