"כל הערבה"
עלון אינטרנט מקוון

גליון מס' 11
20.10.2004

לא האמנו שזה יגיע, אבל הנה אנחנו כבר "אחרי החגים" - עם כל הטרדות הרגילות של בית ספר, עבודה, לימודים..

מלבד הפינות והמדורים הרגילים, בגיליון זה (לאו דווקא לפי סדר ההופעה):

 נתוודע לניר אמבר מחצבה ונברר מה הוא עושה היום.

נגלה סוף סוף מה קורה בעיר אובות ובתמר המקראית. (ומסתבר שקורים דברים...)

נשמע מה עשו החבר'ה באוסטרליה.

נכיר את הפסל החדש שהוקם - משני צדדיו...

נברר ממקור ראשון מה בדיוק היה בטאבה.

נטעם משהו משמחת בית השואבה אצל הרבי בברוקלין

ועוד ועוד.. כמיטב המסורת.

גילה טל
"אינטרנט ערבה"

תמונת השבוע

צילם: יורם צביאלי /מו"פ ערבה

פינת החמשיר והשיר

 יעלית רז /עין יהב,
עלעול בשדות עין יהב - צילום: אברהם קדם (קקטוס) /עין יהב

חדשות בתמונות

מספר גיל סלוין:
המועצה האזורית, מתוך ראיה לפתח נקודות עניין לעצירה ואטרקציה באזור החליטה על הקמת פארק פסלים בשטח שבין פארק ספיר לאזור התעשייה - משני צידי כביש הערבה.
בשנת 1998 הוקם הפסל הראשון (הצורה התנכית של אותיות הח"י) ע"י פסל בעל שם בין לאומי מאוסטרליה - אנדרו רוג'רס ולאחר מספר שנים הוקמו גם הפסלים "מקצב החיים" והצדף. במקביל, פסליות האזור הקימו את גבעת הצבאים והפיסול שמדרום לפארק ספיר.
הפסל "יחס הזהב" שהוקם בשבוע האחרון, אף הוא ע"י אנדרו רוג'רס.  בפסל נעשה שימוש בכלל מתמטי של פיבונאצ'י  - מתמטיקאי איטלקי  - והפסל גם נקרא על שם אותו כלל. יחס הזהב מופיע בצורות טבע רבות: שבלולים, עלים, אבקנים, פרות ועוד. הפסל בנוי מ32- אבנים, כל אחת מהן שוקלת כ6- טון.
בהקמת הפסלים הייתה התחשבות בסביבה ונמנעה פגיעה בה - לא נפרצה דרך למקום וכל הפעולות נעשו עם מנוף.

מצד שני, לפסל יש מתנגדים רבים מקרב חובבי הטבע והנוף, חלקם, כמו משפחת אתרוג מצופר הביעו את מחאתם גם בכתב:
נדהמנו לגלות עוד פסל הורס סביבה – מס' 3 עד כה.
שום פסל אינו יכול ליפות גבעה כל כך יפה. אין סיבה להרס סביבתי כה בוטה וכה יהיר.
חבל שהנוגעים בדבר לא מגלים רגישות לערכי הנוף שעוצב במשך מיליוני שנים ונהרס במחי יד.
ההרס הוא בלתי הפיך וחבל.
(נשלח לראש המועצה, 14.10.04)

רוצים לדבר על זה? כתבו את עמדתכם בפורום.
 

"אמא מקומית"

תחילת החורף

איזה יופי של עונה!

הערב מתחיל כבר בחמש וחצי אחרי הצהריים, כי מחשיך נורא מוקדם, ותודה למשרד הפנים. גם מי שיכול למנוע מפעוטיו לישון בצהריים לא יכול לצאת לפני ארבע, כי עדיין חם. מי שלא מנצח במאבק עם הכרית מקבל ילדים עירניים ושמחים שפוקחים עיניים בארבע וחצי ויש להם בדיוק שעה עד לחושך.

יש משהו מקסים במחזה הזה: חבורות של ילדים – מגילאי שנתיים ועד שמונה, דוהרות ברחובות, בעידוד ההורים שמעונינים שיוציאו כמה שיותר אנרגיות בכמה שפחות זמן. רצים מבית לבית, פותחים דלתות, מקבלים כאן במבה וכאן קרטיב ובסוף מתיישבים בבית האחרון לצפות יחד במפלצות בע"מ. האמהות רודפות אחריהן, עם העגלות והסנדלים והאל-תוש (אני לא יודעת מה קורה אצלכם, אבל אצלנו היתושים עוד לא הפנימו שכבר חורף והם עדיין מתרבים בעליזות ומגדלים דור שלישי על חשבוננו).
 

מגרש המשחקים זוכה לעדנה בתקופה זו, אחרי השממה של הקיץ, וגם ממנו עולות חריקות הנדנדות ונהמות הקרוסלה בכל שעות אחרי הצהריים. גם לספרנית יש קצת נחת – אחרי תקופת היובש בהן השקיעו ברביצה מול הבריכה, עכשיו נזכרים כולם בכישורים האינטלקטואלים של החבר'ה ומתחילים לעלות לרגל לספרייה – כל הגילאים, כל ההרכבים. הילדים לוקחים ספרים שההורים שלהם קראו וגם ספרים שההורים שלהם לא חלמו שיגיעו אי פעם למדפים.

בשבע כבר מתחילים להתפזר, עוד שעה וחצי של זמן איכות בבית – ציורים, משחקים, טלויזיה, סיפורים, והיום נגמר.

ההורים יכולים לצאת החוצה בשעה נורמלית, לשתות ספל קפה באויר הטוב, להרים את הרגליים ולשמוח בחלקם.

כייף לנו.

להתראות בגליון הבא...

אמא מקומית/ערבה
 

מדווחים מהשטח

חדש בשטח - חניון לילה בנחל ברק

החניון נחנך בחודש אוגוסט השנה ומתאים ללינת עד כ200- איש. החניון ממוקם בכניסה לנחל ברק בק"מ 115 על כביש הערבה .
החניון מוגן בקירות אבן מרוח וסופות חול כאשר בתחתית הקירות ישנם מצעים של חצץ דק מתאים ללינה בשק שינה או באוהל . החניון ממוקם מחוץ לתוואי הזרימה ואין חשש ללינה בחורף גם בזמן שיטפונות. במקום מגרש חניה גדול לעשרות מכוניות, במקום גם מצפור ע"ש בחור בשם ברק שנהרג בדרום אמריקה. בעזרת כסף שתרמה המשפחה ובשיתוף רשות הטבע והגנים נבנה חניון הלילה . כמו כן במקום שולחנות וכסאות מאבן מקומית שמתאימים לפיקניק או להפסקת קפה.
מומלץ לטייל בקניון בשעות הבוקר ואחה"צ.
אין שירותים ומים זורמים במקום וגם לא שירותי איסוף אשפה. המטיילים מתבקשים לקחת את האשפה איתם.
 

מבצע ניקיון גרוטאות בערבה
במהלך חודש נובמבר יתבצע מבצע ניקיון רחב הקף שבו שותפים המועצה האזורית ערבה תיכונה, רשות הניקוז, מפעלי ים המלח, פיקוד דרום, רשות הטבע והגנים,סביבה בריאה בערבה והמשרד לאיכות הסביבה בית ספר שיטים ויחידת חילוץ ערבה.
המבצע יתקיים בשלשה מוקדים: אזור מעלה העקרבים, צומת עידן ונחל תמר בסמוך לצומת הערבה. מרבית האשפה בנויה מגרוטאות מתכת , מכוניות נטושות וציוד צבאי ישן. הגרוטאות יפונו בעזרת מנופי ענק על גבי משאיות של מע"צ לאתר סילוק פסולת בבאר שבע - לטובת מיחזור.
בנוסף, במהלך השנה יתבצע יום ניקיונות בשיתוף ילדי הערבה לניקיון כללי לאורך כביש הערבה, בנחלים ובשטחים הפתוחים.
רשמים וחוויות - ימסרו בהמשך.
 

איך מרדימים פרא?

לאוסטרליה וחזרה

לקראת סוף חודש יוני נבחרו בתהליך הגרלה 14 חבר'ה משכבת י' (כיום יא') למסע של זהות, יהדות וחיזוק הקשרים עם הקהילות היהודיות באוסטרליה. המשלחת היא במסגרת פרויקט "שותפות 2000" של הסוכנות היהודית, שפועלת למען שמירת קשר בין היהודים בישראל והיהודים בתפוצות.
 

בגן החיות במלבורן, עם המארחים האוסטרלים
 

אחרי מפגשים רבים, פעילויות גיבוש והכנות לקראת השליחות, עלינו על המטוס ב- 14 ליולי והתחלנו את דרכנו לאוסטרליה. אחרי 22 שעות טיסה, 2 מטוסים ושעות ארוכות של המתנה בבנגקוק נחתנו במלבורן שבאוסטרליה. עייפים ומתרגשים יצאנו משדה התעופה ונסענו לבית הספר היהודי "ביאליק", שם נפגשנו עם תלמידי בית הספר שיהיו מארחינו לשבועיים הקרובים של חיינו. במהלך שהותינו במלבורן נפגשנו עם אנשים בקהילה היהודית, ביקרנו במוסדות יהודיים כמו בתי כנסת, מוזיאונים ובתי ספר בהם הצגנו מצגות על הערבה ועל חיינו כנוער יהודי בארץ ישראל. הקהילה מאוד התרגשה לבואנו והתעניינה בחיים בישראל ובאזורינו. כעבור שבועיים טסנו לסידני. גם בסידני ביקרנו בבתי ספר ובמוסדות יהודים גילינו שהיהודים בשתי הערים הגדולות מקיימים אורח חיים יהודי.
 

ליד בית הכנסת במלבורן
 

אחת החוויות החזקות שעברנו באוסטרליה הייתה כשהיינו בבית אבות יהודי בסידני ובסיום הביקור שרנו את התקווה, תוך כמה שניות כל האנשים בקהל נעמדו על הרגליים מתוך כבוד להמנון היהודי. להמנון שלנו פתאום הייתה משמעות חדשה שבעבר לא הרגשנו, זה היה מרגש מאוד לשיר את התקווה בארץ אחרת כל כך רחוקה מישראל.
 

הנוף הנשקף מהמגדל הגבוה ביותר ממלבורן
 

הביקור באוסטרליה היה חוויה יוצאת דופן שתישאר חקוקה בזיכרוננו לעד. במשך כל המסע ולפניו עסקנו רבות בזהות שלנו, כיהודים, כישראלים, והמפגש שם עם הקהילה והנוער היהודי שחיים אורח חיים יהודי לכל דבר, והשיחות הארוכות איתם גרמו לנו להבין שאוסטרלי, ישראלי, אמריקאי או אנגלי - זה כלל לא משנה כי כולנו בני אדם בעלי יתרונות ,חסרונות, רגשות וערכים.
הקשר שיצרנו עם המארחים שלנו חזק מאוד ועד היום אנחנו בקשר איתם. אנו מעונינים לנצל את ההזדמנות ולהודות לכל מי שתרם להקמת המשלחת וכמובן תודה ענקית והמון אהבה למשפחות שאירחו אותנו באוסטרליה בצורה הנפלאה ביותר.
 

אנחנו נטו - על גשר בסידני

שמחת בית השואבה אצל הרבי בברוקלין

לאה סייג /עין יהב

תמונות מספרות

הפסקת צהרים בתחנת "יאיר"
 

יש לכם משהו נחמד שצלמתם? שלחו אלינו!

רק בערבה...

יש מושגים שאין בשום מקום אחר בעולם.. רק בערבה.
מדי גליון נביא מושג - ותמונה.

מחכים לתוספות שלכם: איזה מושגים אתם מכירים - שהם "רק בערבה"?

"קפה פולין"

יום פתוח במו"פ, 2003
צילום: דני הדס / פארן
 

"פליטת פה"

"פליטת פה" - פינה בעניני לשון: טעויות נפוצות, הצעות ומידע.
אתם מוזמנים לשאול ולהציע בעצמכם - נפרסם וגם נשתדל לענות. 

 חנה בלאו /עין יהב
 

עוד תמונות מספרות

"איפה הייתם ומה עשיתם"

ניר אמבר מחצבה בוגר בי"ס "שיטים" – מחזור ט"ז – 1997 בחר במוסיקה למלא את עולמו.
לאחר השרות הצבאי פנה ללימודים" בביה"ס רימון לג'אז ולמוסיקה בת זמננו" ברמת השרון ויחד עם חבורת נגנים (גיטריסט, חלילנית ומתופף) הוא מופיע בפני קהל. בערבה זכורות לנו הופעותיו במתנ"ס - פברואר 2003 ובפאב של חצבה לפני כחודשיים .
ניר מתגורר בירושלים עם חברתו זהר ומלמד בביה"ס הפתוח "קס"ם" שבקיבוץ מעלה החמישה וגם מאמן כדורסל במושב הר אדר, מקצוע אותו רכש בערבה.
נכחתי בקונצרט בספיר והתרשמתי מכישרונו המוסיקלי של ניר ובעיקר מהשילוב המיוחד והמקורי של חוש המשחק וההומור שלו בביצוע שיריו שהסבו לכולנו הנאה מרובה.

במסגרת המגזין "כל הערבה" נפלה בידי ההזדמנות לשוחח עם ניר ולשתף אתכם, הקוראים, בעולמו של מוסיקאי צעיר. קבלו את ניר אמבר!

על תחילת הדרך המוסיקלית:
החלטתי ללכת לכיוון הזה ברגע שהבנתי שכדורסלן אני כבר לא אהיה, היות ואמא שלי שיקרה לי בסימוני הגובה שעל הקיר, ואני בעצם מטר ושבעים ולא 2.05 מ'...
וחוץ מזה, עשיתי למשפחה כ"כ הרבה רעש עם הפסנתר כל השנים, אז שלפחות ירגישו שיצא להם מזה משהו וסבלם לא היה לחינם.
 

הופעה ראשונה.....

על היחסים עם הפסנתר במהלך השנים:
ביני לבין הפסנתר מתקיימים יחסי אהבה – שנאה. אני אוהב אותו והוא שונא אותי. בגלל שאני חצי עיראקי, תמיד הייתה לי העדפה לקלידים השחורים, מה שגרם למרמור לא קטן אצל כמה קלידים לבנים, ביניהם דו, רה, וסול.
עם הזמן הבנתי שלמרות האפליה שפשטה בי, המוגבלות שלי בנגינה על כל הקלידים הייתה זהה, ומאז אני מלחין הרבה מאוד בסולמות "קלים".
מה שכן חשוב, שבגיל 7, בשנתי השנייה ללימודי פסנתר, רציתי להפסיק. אמא שלי כמובן התנתה את המשך שיעורי הקראטה שלי בהמשך לימודי הפסנתר, החלטה שהתבררה כשגויה, כי כולם יודעים לאילו ממדים פיזיים צמחתי בסופו של דבר, והתמחות ברזי הקראטה הייתה חוסכת לי הרבה כאב פיזי במהלך חיי.
הפסנתר כמובן לא סלח לי על ניסיון הבריחה וכתוצאה מכך גם הוא וגם אני סובלים מחרדת נטישה בכל תחילת שנה.

על ההבדל בין בית ספר פתוח לבתי ספר אחרים:
בבתי ספר אחרים פשוט לא מלמדים מוסיקה. לפחות לא כמקצוע חובה. אני מלמד מוסיקה בגילאים הצעירים. ילדים מגיל טרום חובה ( בערך גיל 4) עד כיתה ד'.
לימודים של מוסיקה בעיניי הם א-ב של חינוך, כיוון שככל שמתקדמים בזה יותר, מגלים כמה שאלמנטים מתוך המוסיקה, הם כל כך חיוניים גם לחיים כי הם מחייבים קודם כל הקשבה, לעצמך ואחרים, כל הזמן.
חוץ מזה, תמיד כיף שיש מוסיקה באוויר, לשיר שירים של ראש השנה זה בטח יותר כיף מללמוד חשבון.

על מוטיבים של הערבה בשירים
המוטיב הכי מובהק שאני יכול לספר עליו הוא שכל פעם כשאני מגנן בבית, ופותח את החלון כדי שגם השכנים יסבלו ולא רק זוגתי, אז אני פותח את החלון שליד הפסנתר. עכשיו, הדירה שלנו פונה לכיוון דרום מערב, ככה שיש בריזה נורא חזקה כשפותחים את החלונות. לא פעם קרה שניגנתי עם חלון פתוח ופתאום התחילה רוח ממש חזקה בחוץ, ונכנס לי חול לעין, דרך החלון. ישר נזכרתי בערבה...
חוץ מזה, שמעתי מלא מעט אנשים שסגנון הכתיבה שלי לדעתם שייך לשנות ה70-, ויש בו מין מיושנות כזאת... אולי זה קשור לכך שגדלתי במקום בלי רמזורים.

על ההרכב והעיבודים
בתחילת הדרך ההרכב שלך מורכב מנגנים שקודם כל אוהבים את החומר, ואם יוצא שהם גם מנגנים נהדר – הרווחת. זה נשמע אבסורד, אבל בלי ציצים – הרבה יותר קשה להשיג נגנים. לזמרות שבינינו הרבה יותר קל, וזאת האמת.
בסופו של דבר, כמובן, אתה לא תמשיך לעבוד עם נגן שלא מספיק מיומן....
ההרכב שלי מורכב מחלילנית (נעמה שלו), גיטריסט (רון יונה), פסנתרן (עלק...) וכרגע החלטתי להוסיף גם כלי הקשה (גיל אידן), כדי להעלות את רמת האנרגיה של הביצועים.
את העיבודים אנחנו כותבים ביחד נעמה, רון ואנוכי ובתור זמר יוצר – הדבר הכי טוב שאתה יכול לקוות לו, בהתחלה לפחות, זה לנגנים שיתחברו רגשית לחומר שלך, ויהיו מחויבים. כמובן שתמיד רציתי להיות כוכב רוק, להוסיף בס ותופים, אבל מתישהו הבנתי שהחומר שאני כותב לא עונה להגדרה של "רוק", מה גם שלדעתי לא הייתי יוצא אמין הבמה ככוכב רוק...
גם במוסיקה – אנחנו לא יכולים להיות משהו שאנחנו לא בחיים. (חוץ ממאיה בוסקילה – נערת פלייבוי שרק אצלנו בארץ יכולה להיות "זמרת השנה").
 

ובגיליון הבא נארח במדור זה את גיורא ואיילת מצפון .

חשיפת יתר

במדור זה נביא מדי פעם צילומים של צלמים מהערבה. לא צריך להיות צלם מקצועי כדי להתארח 
במדור זה (אם כי אפשר..) מספיק להיות חובבי צילום עם אוסף תמונות מעניין. 
והפעם: רם יזהר

האמת מביטה בי /נתי בר-שלום

כל בוקר הייתי פוסעת אל בית הספר בלב דואב וברגלים כושלות, וכל רצוני היה לשחק בהפסקות. ההפסקות זכורות לי יותר מכל השיעורים; בהפסקות ביליתי בנעימים, וחיכיתי בכיליון עיניים לסוף הלימודים. כשהפעמון הגואל סוף סוף בישר את סיום הלימודים, יצאתי במחולות וריקודים בדרך הביתה, לעשות חיים. בית ספר "ארלוזרוב" בו למדתי היה בית חינוך לילדי עובדים. באחד במאי, חג הפועלים, צעדנו בחולצות כחולות ודגלים אדומים, כשאנו נושאים לפידים. שרנו בהתלהבות את "האינטרנציונל", זקופים וגאים על היותנו בני פועלים.
בית הספר "ארלוזרוב" שכן בצמוד לבית ספר דתי יוקרתי בשם "מעלה". כל יום בתום הלימודים היינו חוגגים, מיידים אבנים ומחליפים גידופים משני עברי הגדר. הפזמון החוזר היה: "מעלה בית-כיסא", והתשובה לא איחרה לבוא: "בית חינוך בית לכלוך!" כשגמרנו את הקללות, נחפזנו למטע התאנים להמתיק לנו את החיים. ממש ביציאה מבית-הספר הייתה חומת אבנים ומאחוריה עצי תאנה עתיקים, עמוסים פרי עסיסי. בכל יום היינו מטפסים על החומה ומתגנבים למטע, למלא את כרסנו בפרי העסיסי. אך הצרה הייתה שבכל יום היה עלינו לטפס גבוה יותר כדי להגיע לתאנים. מאחר שהייתי זריזה ובעלת רגלים דקות וגמישות, התנדבתי להיות הטפסנית הראשית.
יום אחד שטיפסתי לצמרת העץ וקטפתי שפע של תאנים בשלות, הכנסתי אותן לתוך מכנסי ההתעמלות שלי שהיו צמודות לרגליי בגומי. הנוזל הלבנבן והחריף טפטף מהגבעול וצרב אותי במקום הכי עדין, אבל אני לא ויתרתי והמשכתי לקטוף ולקטוף. . . כשירדתי מהעץ זללנו דיינו, ורק תאנים בודדות נשארו בתוך מכנסיי ההתעמלות שלי, כי רציתי להביא אותן לאמי. רצתי הביתה כל עוד רוחי בי, וכשהגעתי לחדר רוקנתי את התאנים על הרצפה ופרצתי בבכי נורא. שעות ארוכות ישבתי בגיגית מים ולא חדלתי לבכות.
כשנגמרה עונת התאנים מצאנו לעצמנו עיסוקים אחרים. הלכנו למזבלה הקרובה לחפש "מציאות". כשחיטטנו בזבל ומצאנו שם שפע של קונדומים, ומאחר שלא ידענו למה הם משמשים, ניפחנו מהם בלונים מכל הגדלים. כשראה אותי אחי צבי מנפחת בלון, הוא תלש אותו בזעם מפי וצעק במלוא גרונו: "זה רעל! זה רעל! תירקי את זה מיד!" והזהיר אותי שוב ושוב בארשת פנים מחמירה מפני הנגע הרע הזה, הוא הסביר לי שאלה אינם בלונים אלא תחבושות גומי ששמים על אצבעות עם מוגלה, לא פחות ולא יותר. אני כמובן הפסקתי מיד לנפח קונדומים, והלכתי לי לחפש עיסוקים אחרים; אך ההרפתקה הבאה הייתה מסוכנת באמת.
 

בצהרי יום נאה אחד בתום הלימודים, יצאתי עם חברתי גאולה לקנות אסקימו לימון. כשחצינו את הכביש ראינו מולנו מכונית מפוארת, ולידה שני גברים הדורים ומגונדרים. הם נשענו על מכוניתם המהודרת וצילמו זה את זה בכל מיני תנוחות מרשימות, והעמידו פנים עליזות. עצרנו לידם ונעצנו בהם עיניים סקרניות, והם כמובן הזמינו אותנו להצטלם ליד המכונית. קפצנו משמחה על ההזדמנות הנפלאה, ונשענו בתנוחה מרשימה על המכונית ההדורה, מחייכות מלוא הפה אל מול המצלמה.
כשנגמרו הצילומים, אמרו לנו האדונים הנכבדים שנבוא מחר באותה שעה כדי לקבל את התמונות. היינו מאושרות מאד, ושמרנו את הדבר בסודי סודות; ולמחרת בתום הלימודים יצאנו לקבל את התמונות המיוחלות. בעודנו חוצות את הכביש פגשה אותנו יעל המחנכת ושאלה, "לאן אתן ממהרות, בנות?" ואנחנו התבלבלנו נורא וגילינו לה את הסוד. "יפה מאד", אמרה, "לכנה קדימה בנות ואני אשמור עליכן מהצד."

צעדנו בבטחה לעבר המכונית, וראינו את שני האדונים מחייכים לעברנו ומנפנפים בידיהם בשמחה. כשהתקרבנו שאלנו אותם בתום: "היכן התמונות?" הם סימנו לנו להיכנס למכונית. לפתע חשנו שמשהו כאן לא בסדר, וסירבנו בכל תוקף להיכנס למכונית. באותו רגע הם הפסיקו לחייך ודחפו אותנו בכוח אל תוך המכונית. המורה יעל, ששמרה עלינו מהצד, זינקה מיד כנמרה והגיעה אלינו בריצה. כשהם ראו אותה, הם הסירו את ידיהם מעלינו ונשענו על המכונית כאילו כלום לא קרה. "מדוע אתם דוחפים את הבנות?" צעקה עליהם יעל, והם ענו לה בצרפתית שהם אינם מבינים עברית. אבל יעל החכמה לא היססה, רשמה את מספר המכונית, ומיהרה לתחנת המשטרה.
כשהגעתי הביתה לא סיפרתי דבר לאמי, כי מעולם לא סיפרתי לה על עצמי. אבל בשעות הערב הופיעה אצלנו יעל המורה. היא סיפרה לאמי את כל המעשה, והוסיפה בגאווה שהמשטרה עצרה את שני העבריינים, המוכרים כחוטפי ילדים. בזכותה של יעל המורה האמיצה ניצלנו מסכנה, והמשטרה הצליחה ללכוד את שני העבריינים המסוכנים; אבל בעבורי היה זה סוף הבילויים.

הסיפור לקוח מתוך מקבץ הסיפורים של נתי בר-שלום: האמת מביטה בי. 
בגיליונות הבאים נתוודע לעוד סיפורים מרתקים מאותו מקור. 
רוצים להגיב לסיפורים של נתי? כתבו אליה לאימייל

חידה

בין הפותרים נכונה יוגרלו פירות וירקות מבציר יולי בערבה...

עקרב על האף ופרפרים בראש

בין תמר המקראית לעיר אובות

איפה שוכנים אבנים עתיקות, עצים עתיקים יחד עם אהבת ישראל?
 

מתחם הקרוונים - מגורי הקבוצות -  בתמר המקראית
 

אשר סופר ארח אותנו בקרוון המושקע שלו. אשר מתגורר במקום כבר קרוב לשלש שנים. לפני שהגיע לערבה היה נהג אוטובוס של חברת טיולים בחיפה. במסגרת עבודתו, פגש את דואן קוקסון ממדינת מישיגן בארה"ב - דר' לתיאולוגיה (כומר) העומד בראש עמותה אוהדת ישראל בשם : "Blossoming Rose" ונוהג להגיע לעיתים קרובות עם קבוצות לטיולים בישראל.
בין הפרויקטים שהעמותה עשתה למען ישראל היא גם עזרה בפיתוח אתר העתיקות שבתמר המקראית. הקשר שיש לעמותה עם המקום התחיל עוד בימי החפירות, שם עזרו במתנדבים וכספים והתעורר רצון להמשיך בפיתוח המקום. אשר  לקח על עצמו את מלאכת העשייה. הוא מעיד, כי כאן התחילו החיים האמיתיים שלו.
 

אשר סופר: "המעבר לערבה - ההחלטה הנבונה ביותר שקבלתי בחיי"
 

הפיתוח כאן אינו כולל חפירות אלא אחזקה ופיתוח של האתר וסביבותיו. במקום ניטעו עצים רבים – תרומת קק"ל (מצפים לתרומות נוספות כדי להמשיך בנטיעות) נפרשו צינורות טפטוף, חשמל ומים המקום נוקה מהזבל הרב שהצטבר, קרוונים במתחם הוכשרו למגורים ומדי חורף הם קולטים קבוצות שנותנים יד לטיפוח המקום. דיירי הקרוונים הם לאו דווקא צעירים. אשר מספר על "בחור" בן שבעים +, שלאט לאט ובסבלנות בנה עיגולי אבנים סביב כל העצים, כאשר הוא נעזר במריצה להבאת האבנים הגדולות.
אותם אמריקאים אוהדי ישראל, מטיילים בארץ וגם מסייעים בשמירה, תחזוקה וטיפוח אתר העתיקות, הפארק הצעיר וכמובן עץ השיזף העתיק (גילו מעורך בין 900 ל1200- שנה!) -פנינה ייחודית אליה עולים לרגל. המתנדבים נשארים לפרקי זמן קצובים ומממנים בעצמם את שהותם תמורת השירותים שהם מקבלים.

עם רשות העתיקות,קק"ל, בי"ס שדה חצבה והמועצה האזורית ערבה תיכונה מתקיימים קשרים חיוביים ושיתוף פעולה מלא.
 

חדש מול ישן: עץ השיזף העתיק והחורשה החדשה בתמר המקראית.
 

תוכנית הפיתוח של המקום

הממצאים הרבים מהאתר מאופסנים היום בארגזים והם אמורים להוות בסיס למוזיאון לתולדות המקום (ואולי לתולדות הערבה בכלל..) שיוקם במקום וישולב במרכז מבקרים . אשר מציין, שחשיבות האתר גדולה, משום שאלו שרידי הישוב היהודי הקדום ביותר מתקופת בית ראשון שנמצא באזור. בין היתר מדובר על שחזור של שרידי מצודות ומבנים כמו בית ארבעת המרחבים – בית טיפוסי לתקופת בית ראשון ועדות לחיים יהודיים בערבה. אוניברסיטה אמריקאית נרתמה לחקור את הנושא ולבנות בית דומה באתר שכבר סומן.
 

שרידי "בית ארבעת המרחבים" - בית יהודי טיפוסי שישוחזר

אנו מאחלים לאשר סופר הצלחה ומקווים להמשך שיתוף פעולה פורה עם הרשויות המקומיות. אם קרבנו בכתבה זו, ולו במעט, את תושבי הערבה למה שקורה "ליד הבית" – דיינו.

הַמַּיִם הָאֵלֶּה יוֹצְאִים אֶל-הַגְּלִילָה הַקַּדְמוֹנָה, וְיָרְדוּ, עַל-הָעֲרָבָה; וּבָאוּ הַיָּמָּה, אֶל-הַיָּמָּה הַמּוּצָאִים וְנִרְפּאוּ הַמָּיִם.

יחזקאל, פרק מ"ז ח'

 מן המגירה

יערת הדבש/עידן
עיבוד תמונה: ג'ודית אברהם/חצבה

עוד תמונות מספרות

חג המעלות בצופר 8.10.2004
 

פיגוע ליד הבית

מעקב

שים ניב / חצבה
 

ועדכון למעונינים: שני אווזים שהובא לנסות להוות תחליף לאווז המפורסם לא שרדו יותר משבוע. נטרפו כנראה ע"י כלבים. יודעי דבר מספרים שכנראה היו קצת רכרוכיים למשימה...
 

רק בצחוק...

והפעם:  ערבוב צבעים : יש להקיש על הנקודות למטה, עד שצבע הכדור זהה לצבע הטבעת שמעליו תנו גם לילדים לנסות.

"אבא" שואלת שיר הקטנה "מה זה מין?"
האבא הצעיר מופתע. שיר רק בכיתה א' . וזה נראה לו קצת מוקדם להתחיל בחינוך מיני, אבל הוא לא מתחמק ומספר לה על הדבורים והפרחים ואח"כ על הזרע והביצית.
הוא חושב לעצמו "למה אני הולך סחור סחור? אם היא רוצה לדעת על מין עדיף שאסביר לה בדיוק , אחרי הכל היא ילדה אינטלגנטית והמסתורין רק יגבירו את הסקרנות", ואז הוא מתחיל להסביר לה על איברי המין, על אוננות, מין קבוצתי, מין אוראלי, מין אנאלי, זנות, סרטי מין ועל ויברטורים.

פתאום הוא תופס שאולי הוא מגזים קצת ושואל את שיר: "רגע, למה בעצם את שואלת על מין? "
"כי המורה אמרה שמחר היא תלמד אותנו על ארבעת המינים" אומרת הקטנה.

להתראות במגזין הבא!

תגובות? הערות? בקשות - שלחו אלי
מה אהבתם, מה פחות.. היכן להוסיף ואיפה לגרוע..