"כל הערבה"
עלון אינטרנט מקוון

גליון מס' 15
11.02.2005

בינתיים עוד קצת חורף. לא ממש שיטפונות, אבל קר  - ואצלנו קור זו לא מילה גסה, כל זמן שלא נפגע היבול...  מי שבכל זאת מוטרד מהקור, יכול להתנחם בכך שבערבה זה לא נמשך זמן רב.

המגזין הפעם בסימן יום פתוח במו"פ שמתרחב ומשתכלל משנה לשנה. שייקה מנהל המו"פ מסכם את האירוע ו"אמא מקומית" מביאה את נקודת המבט של אמא עם ילדים קטנים.
ביום המו"פ הצדיעו ליצוא ולחברות היצוא, ואנחנו מצדיעים גם למו"פ ערבה,  שעם כל העיסוקים האחרים מצליח להרים הפקה כזאת.

ומה עוד במגזין?

קצת - ואולי הרבה - טבע: טיול בדרך הבשמים, תצפית בזנבנים, ראמים שעוברים דירה ואפילו ב"רק בערבה" ו"חשיפת יתר" יש הפעם טבע..

יש לנו גם כתבת בהודו: מרים נבו מספרת לנו כמה דברים מעניינים על הודו וגם מתארת בתמונות את נזקי הצונמי.

חשיפה אישית כואבת אבל מאד אופטימית: נתי בר-שלום מספרת איך התמודדה עם הסרטן ויכלה לו.

סיפור אישי - של אמנון לב, שמכונית תקועה עבורו זה אתגר.

אמנון נבון לעומת זאת, מנסה להיזכר מה חשבנו פעם שיהיה ומשווה עם מה שבאמת יש..

כל זה - ועוד.. אתם מוזמנים להתחיל לגלול..

עריכה:
גילה טל  - "אינטרנט ערבה"

עורכת משנה: אסתי סלע
 

תמונת השבוע

פינת החמשיר והשיר

חדשות בתמונות

יום המו"פ  - 27.1.2005

מדי שנה בסביבות ט"ו בשבט, חוגגים בערבה את יום המו"פ, שמושך אליו אלפי אנשים והולך ומתגבש כאחד האירועים החשובים בתחום החקלאות בארץ.
השנה היום עמד בסימן הצדעה ליצוא ולחברות יצוא בערבה.
 

יום פתוח ‏2005 " הצדעה ליצוא – הערבה בחזית היצוא"

העבודה על האירוע החלה עוד בחודש נובמבר כאשר מועצת הצמחים נרתמה לתת חסות לאירוע ביחד עם שי עשאל מ"מבשלים חוויה".
לקראת היום הפתוח נדרשנו לטפל בכל הפרטים הקטנים והגדולים: מגיוס כספים, הכנת הזמנות, החלטה על נושא מרכזי, פרסום, אישורי בטחון, פעילות עם בית הספר - ועד להנחיית האירוע, הבאת תקשורת, הקמת מבנים, חשמל צילום ופעילויות רבות אחרות.
עלות האירוע נעמדת על כ-250,000 ₪ שכולו מגיוס תרומות וגביית דמי השתתפות מהחברות המציגות.
האירוע לא יכול היה להגיע לרמה זו ללא עבודת צוות המו"פ הקבוע בכלל, עובדי תחנת יאיר בפרט ואלו שנרתמו במיוחד למבצע זה, כשבראשם אורלי הופס מעידן, שהייתה הפרויקטורית של האירוע – כל הכבוד!
 

אלפי מבקרים הגיעו לאירוע, מהאזור ומהארץ כולה. משלחות רשמיות של שגרירים הגיעו משמונה מדינות (סין, תאילנד, מצרים, מיאנמר, פיליפינים, הודו, ירדן ועזה), אורחי כבוד כמר יוסי ישי – מנכ"ל משרד החקלאות, מר יחיאל לקט – יו"ר קק"ל ומר מיכאל איילון – מנכ"ל מועצת הצמחים.
 

משלחות ממדינות ואורחים חשובים

 110 חברות הציגו בדוכנים. ילדי בית ספר "שיטים" וצוות המורים והמנהלות הכינו דוכנים ובישלו בישולים מתוצרת הערבה על פי מדינות היעד השונות. (במקום ראשון זכתה כיתה ז' שייצגה את ארה"ב).
נערך טקס מרשים להצדעה ליצוא החקלאי, בשילוב הופעה של להקת הריקוד של מתנ"ס ערבה, כוריאוגרפיה ותלבושות - אורנה אסף.
 

רוקדים ואוכלים...

במסגרת היום הפתוח מצאנו לנכון לציין את הקשר החם שנרקם עם שנות העשייה בין הערבה לרפול ז"ל, קשר שחוזק בדבריה של אלמנתו, עפרה מאירסון על חשיבות האזור בעיניו של רפול, כפי ששמעה ממנו.

בכל החגיגה הצבעונית הזו, אל לנו לשכוח כי מטרת היום הפתוח היא גם ובעיקר להציג בפני הציבור את המחקרים השונים הנערכים במו"פ, את חממות המחקר אשר לבשו גם הן חג לקראת האירוע ואת הפעילות הענפה בתחנה. לחקלאים המעונינים נערכו סיורים מקדימים לפני היום הפתוח להצגת תוצאות המחקר ודיון במחקרים השונים.
 

אנו תקווה שביום הפתוח הבא, תהא השתתפות של כלל תלמידי בית הספר כולל בית הספר היסודי, שלצערנו השנה לא לקח חלק בפעילות.

אמא מקומית

אמא וילדים ביום פתוח במו"פ

ביום חמישי לבשנו מחלצותינו, ומאחר ואנשים עובדים אנחנו, לא יצאנו לדרך לפני צהרי היום. למעשה – באחת וחצי בצהרים, עת סיום הגנים.

ההתחלה לא הייתה מבטיחה, לדאבוני. חצי שעה נסיעה ועוד חצי שעה חיפוש חנייה ועוד חצי שעה הליכה עם שלושה זאטוטים בחול ובאבק, כשאנו נאבקים על זכות התנועה בשביל העפר מול משאיות ענק וכל שאר סוגי הרכבים שהידסו לכיוון היציאה. אמרו שיש סדרנים, אנחנו לא מצאנו אותם והם לא מצאו אותנו, ובתמורה גם לא מצאנו את הרכב בדרך חזרה.

התקשינו קצת לדלג מעל השיחים היבשים עליהם חנינו ולמצוא את הכניסה, אבל היה שווה כי שם המתינו נציגות חביבות שחילקו חומר הסברה על האזור ובכלל, ונתנו לנו כיוונים כלליים להתקדמות.

החבורה הקטנה שלנו התחלקה לשני חלקים לא-שווים: אבי-המשפחה, עם בנו הבכור, רצו קדימה להתפעל מטרקטורונים בגודל ובצורה של טנק מרכבה ולאסוף בשמחה את כל המתנות שחולקו על ימין ועל שמאל. בין לבין הם גם טעמו מיני מעדנים והסתובבו בדוכני בית הספר בתחושת שמחה גדולה. הם חזרו הביתה עם שני מעילי פליז, חמישה כובעים, מחשבון-כיס ושתיל נענע, ולא אכלו כלום עד הערב.

חלק ב' של המשפחה, כלומר אני ועוד שניים קטנים, היה הרבה פחות מרוצה. הקטנים, בלתי מורגלים להמון אדם, נצמדו אליי בתחושת בעתה. היה חם. היה בלגאן. לאט לאט זחלנו במעלה התצוגות, לא מצליחים לעבור את חומת האנשים שעמדו ליד הדוכנים הנחשקים ולכן מוותרים עליהם מראש. אני רציתי לראות דווקא את תצוגת המו"פ, אך מרוב דוכנים ואנשים לא הצלחתי לאתר אותה, וגם עליה ויתרתי.
 

לסיכום:

סדרנים צריכים להיות גם בשעות הצהרים, ולכוון אנשים למקומות חנייה. אם אפשר היה להציב כמה סימני דרך שיקלו למצוא את הרכב בסוף הביקור – מה טוב. אם אפשר היה לכוון את התנועה היוצאת שלא באותו שביל עפר בו הולכים האנשים הנכנסים – עוד יותר טוב. השילוט לא היה ברור כלל, ולראייה ההחמצה של גולת הכותרת – תערוכת המו"פ עצמו. הקריאה להביא ילדים צעירים לא התאימה למצב בשטח. יודעי דבר דיווחו שבבוקר היה יותר מאורגן, אך זה לא עזר למי שהגיע בצהרים.

היה נחמד, לא היו חידושים גדולים ולדעתי גם לא תחושת חגיגיות גדולה. מי שרצה להתרשם מחידושים בעולם החקלאות מצא חומר רב להתעניין בו -היו תצוגות רבות של תעשיות חקלאיות מכל סוג, והרבה שלא שייכות לחקלאות כלל. ניכר על פני חקלאים ותיקים כי הם נהנים, וכולם חייכו והנידו בראשם ומיהרו להבלע בנחשול האנשים המוביל לדוכני המזון.

לקראת הסוף, כשחיכינו לאיחוד משפחות ליד הביתן הראשון וברקע רעם ברנר אימתני, גננת ממכרותיי חלפה על פניי, ראתה את הפרצופים המיוזעים ואת נעלי הברבי המכוסות באבק, וסיכמה: אירוע שווה, אבל בלי ילדים קטנים.

כנראה שבשנה הבאה גם אנו נפעל לפי כללי המקום וניקח יום חופש במיוחד.
 

אמא מקומית / ערבה

מדווחים מהשטח

טיול מצולם על דרך הבשמים

הממלכה הנבטית הוקמה כ-200 שנה לפני הספירה הנוצרית.  לאחר שעסקו ברעייה של צאן ומקנה החלו הנבטים סוחרים במור לבונה ושאר בשמים עבור האימפריה הרומית. הרומאים השתמשו בבשמים לקטורת ולפעילות פולחנית במקדשי האלים שברחבי האימפריה.
הבשמים והתבלינים גודלו בתימן, ערב הסעודית והודו ובאותה תקופה רק לנבטים הייתה היכולת להוביל מאות גמלים עמוסים בסחורה היקרה ולחצות מדבריות צחיחים עד לנמל בעזה.

החאן הנבטי לרגלי מצודת מואה.
בחאן התארחו מובילי השיירות, שם קבלו שרותי מזון, שתיה רחצה ומנוחה מהדרך הארוכה ומיגעת (המסע, מתימן עד לנמל עזה ארך כ-60 יום!)
 

מצודת קצרה
בהמשך הדרך מהחאן הנבטי שבמואה, התפתלה דרך עתיקה בתוך נחל עומר, שהתחברה לנחל קצרה ומהווה את קו פרשת המים בין הערבה להר הנגב. מהמצודה - נצפה נוף מרהיב של הרי אדום, רכס מנוחה, שטחי החקלאות בערבה ומצוקי נחל נקרות.
 

מצד נקרות
צופה על הדרך העתיקה בתוך נחל נקרות ומהווה תחנת משמר על בור מים עתיק, בנוי מאבן ומקורה, המתמלא במי שיטפונות. ברקע - מצוקי נחל נקרות.
 

יעלים בערוץ המוביל לבור המים, מרחק הליכה של כ-5 דקות דרומה ממצד נקרות (קיים שילוט במקום). בעלי חיים נוספים שניתן לראות במהלך הטיול: שפני סלע על המצוקים, נשרים דואים באזור מכתש רמון ועדרי צבאים בשולי נחל קצרה ונחל עומר.
 

המצודה הבאה - במכתש רמון - נקראת חאן סהרונים מסיימת את קטע הטיול שמיועד לרכבי 4X4 בלבד.

 (ניתן להמשיך לכיוון צפון על הדרך העתיקה למעלה מחמל ומעלה נוח), מכאן נחזור לכביש הראשי (כביש 40 - מצפה אילת) ונמשיך לעיר עבדת שם מסתיים טיולינו.

חשיפת יתר

דני הדס ורפי צורף מפארן משתתפים בקבוצת צילום שנפגשת פעם בחודש לסוף שבוע, כל פעם במקום אחר בארץ.  המפגשים, המשמשים לצילום וגם להערכת עבודות מונחים ע"י דורון הורביץ.

הקבוצה מציגה בימים אלו תערוכה מיצירות חבריה (סה"כ 20 צלמים חובבים) וכולם מוזמנים לבקר ולהתרשם (התגובות מצוינות - מומלץ!)

דני הדס

נוף באיזור בית קמה

מעוף ציפורי שיר בעמק החולה

התערוכה תתקיים עד יום שני, 28.2 בבית אשכול הפיס למדעים ואומנויות "אהל שם", רוקח 118 רמת גן.
שעות פתיחה: א'-ה' 9:00-21:00, ו' - 9:00-13:00 . שבת - סגור

כולם מוזמנים!

עם זנבנים ופרחונים בשיזף

דר' רוני אוסטרייכר מתגורר בבית ספר שדה חצבה ומנהל שם את "חם בערבה"  - מרכז לאקולוגיה ולימודי מדבר (חם בערבה -  ראשי תיבות של חינוך ומחקר בערבה). בין שאר הפעילויות , המרכז מקיים גם תצפיות בזנבנים. יצאתי עם רוני וקבוצת סטודנטים לפגוש ולהכיר את הציפורים המיוחדות הללו.

 הזנבנים הם הציפורים היחידות בישראל החיים בקבוצות. כל חברי הקבוצה עוזרים בגידול הצאצאים, גם אם אינם שלהם. תופעה זאת סותרת לכאורה את תיאורית האבולוציה, ומושכת לפיכך תשומת לב רבה. חיי החברה המורכבים ודפוסי התנהגותם המיוחדים נחקרים בשמורת שיזף שנים רבות. הזנבנים רגילים לבני אדם ומאפשרים לצפות בהם מטווח קרוב.
 

הקבוצה אותה אנחנו מחפשים - "בוקר", "מחזיקה" בטריטוריה של כ-3 קמ"ר. אם התצפית מתרחשת בבוקר, רוני מלווה בערב הקודם את הזנבנים עד לכתם לישון, כדי לדעת היכן הם נמצאים ולהבטיח מפגש אתם בבוקר המחרת. כיוון שהתצפית של היום, בגלל אילוצים שונים, מתקיימת בשעות הצהרים, המפגש הוא יותר ניחוש ממוזל. מסתובבים בטריטוריה, ומקווים שיקרו לפנינו. רוני שורק. הם נענים לשריקה? "בכלל לא בטוח.. לפעמים כן ולפעמים לא.. מה שכן, כשחשוב מאד לפגוש את הקבוצה מביאים רמקול והקלטה של זנבן זר.. זה תמיד מקבץ אותם."
היום לא הבאנו אתנו הקלטה לכן אנחנו שמים את פעמינו דרומה ומקשיבים לציוצים מסביב. הרבה מאד צופיות, הן ניזונות היטב מהרנוג השיטים שמקשט עצי שיטה רבים. זוג שחורי זנב על השיח. רוני זורק כמה פירורי לחם והם מנתרים לפנינו בהתרגשות. אלו ציפורים קבועות כאן, חיים בד"כ בזוגות. כנראה שאלו זכר ונקבה – קשה לדעת כי אין ביניהם הבדלי זוויג.
לאורך כל הערוץ הסילון הקוצני פורח בסגולים. (מצאנו גם פרט אחד שפורח בלבן – אולי לבקן?).
 

אחרי הליכה של כחצי שעה – שינינו כיוון, בתקווה למצוא את הזנבנים בצד השני. בדרך נהנים מן הנוף, ממזג האוויר הנפלא ומה שמוצאים בדרך: הרבה צמחי פרעושית גלונית. התה שעושים ממנה מומלץ נגד כאבי מחזור. כמה שרקרקים גמדיים על אחד העצים בולטים מאד בנוף.

כבר כמעט התייאשנו כאשר הגענו לעץ שיטה רחב נוף ושם מצאנו את הקבוצה. נראה ששמחו לקראתנו – ארוחת בוקר לא צפויה כזאת.. הזנבנים מתקרבים אלינו ללא חשש מיוחד, אוכלים מכף היד את פירורי הלחם . לפתע "נביחה" – התראה מפני אויב – אולי ציפור דורסת? אנחנו לא הבחנו בשום דבר חריג, אבל אנחנו לא זנבנים... הזנבנים ממהרים להסתתר בסבך עד יעבור זעם, אך עד מהרה חוזרים לארוחה.
 

אנשים וזנבנים בצל השיטה. האם תוכלו למצוא 4 זנבנים בתמונה?
 

פה ושם אנחנו רואים האכלה הדדית וסירוק. הזנבנים מסומנים בטבעות, שצרוף הצבעים שלהם נותנים להם את שמם וכך קל מאד להבדיל ביניהם. כך אנחנו יכולים לזהות שטשאל (הנקבה הבכירה) מסרקת את צאטא (הבת שלה) ואת טחחג - הזכר הבכיר העומד בשמירה בזמן שיתר חברי הקבוצה מחפשים מזון.  רוני מבדיל בקלות בין הבוגרים לפרחונים (צעירים - מהפריחה מהקן ועד גיל שנה) ומזהה כל ציפור וציפור. לנו כולם נראים די דומים...

קבוצת "בוקר" כוללת שבעה חברים. זוהי קבוצה פשוטה, כלומר קבוצה שמורכבת מזכר מתרבה אחד, נקבה מתרבה אחת וצאצאים שאינם יכולים להתרבות מפני שזנבנים אינם מזדווגים עם פרטים שחיו בקבוצה בתקופה בה הם גדלו (המנעות מגילוי עריות...). כלומר, בקבוצה פשוטה אין תחרות על רבייה.

רוני בשיחה עם קבוצת הסטודנטים: "כשהזנבנים מתרגלים לנוכחות אנשים - זה מזיק להם?"
בתמונה הקטנה: הזנבנים אוכלים ברצון פרורי לחם מכף היד

במשך כל היום הזנבנים צריכים למצוא לעצמם מזון, אך בו זמנית להיזהר כדי לא להפוך בעצמם למזון לאחרים  (נץ מצוי, בז נודד, זרון סוף, ינשוף עצים, אוח מדברי, קרקל, עין-חתול אדמדם, אפעה מגוון ועוד ועוד...).
בנוסף לחיפוש מזון והגנה על הטריטוריה מפני פולשים, מקדישים הזנבנים זמן רב לאינטרקציות חברתיות הכוללות סירוק נוצות הדדי, התחככות זה בזה, משחק, ומנוחה משותפת. כמו כן הם מרבים לצייץ ולקיים בינהם תקשורת קולית מורכבת.

כמה שאלות מתעוררות אצלנו בקשר להשפעת המחקר על חיי הזנבנים: האם העובדה שהזנבנים התרגלו לנוכחות האדם, שגם מאכיל אותם (לא ביג דיל, יספיק להם לרבע שעה...) – מהווה התערבות גסה בסביבה? (נוכחות האדם דרך קבע באזור, בכל מקרה משנה את הסביבה...). האם הדבר גורם להם לא לחשוש מאויבים אחרים? (כנראה שלא...). האם ההתנהגות שלהם משתנה בנוכחותנו? (סביר להניח...)

אחרי שאכלו לשובע הזנבנים מסתלקים להם לתוך הסבך לעיסוקים אחרים ורק ציוצים פה ושם מזכירים לנו שהם עדין פה.
אם מזדמן לכם לטייל בשטח ולפגוש קבוצת זנבנים – זכרו – זה הבית שלהם ואתם האורחים – התנהגו בהתאם!

סקרנים ללמוד עוד על אורחות הזנבנים?
 

זנבן בעמדת שמירה
 

תמונות מספרות

יש לכם משהו נחמד שצלמתם? שלחו אלינו!

רק בערבה...

יש מושגים שאין בשום מקום אחר בעולם.. רק בערבה.
מדי גליון נביא מושג - ותמונה.

מחכים לתוספות שלכם: איזה מושגים אתם מכירים - שהם "רק בערבה"?

"קרן נזקי טבע"

"פליטת פה"

"פליטת פה" - פינה בענייני לשון: טעויות נפוצות, הצעות ומידע.
אתם מוזמנים לשאול ולהציע בעצמכם - נפרסם וגם נשתדל לענות. 
 

 
חנה בלאו /עין יהב

עוד תמונות מספרות

טסים לצהרים

וחזרה לפארן - בבטן מלאה

למה חם במטע התמרים?

ברגע הראשון נשמע כאילו אנחנו הולכים לשעמם אתכם בכל מיני שמות ופרטים מדעיים מעוררי פיהוק, אבל כששומעים קצת יותר מתברר שמדובר במחקר מאד רלוונטי עבורנו שיש לו בהחלט השפעות מעשיות.

קבוצת סטודנטים מהקורס "מבוא לאקולוגיה" מבית ברל מלווה בסוללה נכבדה של מדענים רב תחומיים (חקלאות, לימודי סביבה וגיאוגרפיה ), הגיעה לעין יהב לכמה ימים חורפיים לבדוק את הסוגיה הזאת. הביקור הקודם שלהם נערך בעיצומו של הקיץ והנושא עצמו נבדק כבר כשנה. מחקרים דומים נעשו באזורים אחרים של העולם, אך זהו המחקר הראשון מסוגו באזור שלנו.
 

כבר מהנתונים שנאספו בחלק הראשון של הניסוי החלו להסתמן כיוונים מסוימים שממשיכים להיבחן:
מתברר שההשפעה מתבטאת במיתון של האקלים והפיכתו לקריר יותר, מה שנשמע מאד הגיוני,. מה שפחות ברור הוא, שממצאי הביניים נראה היה שההשפעה רבה יותר בלילות לעומת הימים (1-2 מעלות ביום לעומת 3-4 בלילה!). כמו כן נראה גם, שההשפעה המצננת גוברת ככל שמדובר בצמחים בעלי נוף עלוותי מפותח יותר והיא קשורה מצד אחד בהצללה, ומצד שני בפליטת לחות (נידוף).
 

צמחי הנוי התרבותיים שבתוך היישוב (פיקוסים למשל) משמשים, כצפוי, גורם מקרר.

כיוון נוסף – גלובלי יותר – הוא לימוד ההשפעה הכוללת של ההתיישבות והצמחייה המלווה אותה על האקלים באזור. ההשפעה הזאת נמדדת לאורך תקופה ארוכה יותר והשפעותיה מתעצמות עם התרחבות ההתיישבות והחקלאות. ( חקלאים אתם שוחחו ציינו שלא הייתה קרה בשנים האחרונות, לעומת שנים קודמות בהם הייתה קרה כמעט כל שנה. האם יש קשר? לא ברור...)
 

ראיון וצילומים: גילה

הערבה ממעוף הזבוב

לפני שערן התיישב אצלנו והפך את מחלקת הגרפיקה שלנו לסטודיו מפואר לעיצוב,  הוא היה "המשלח" של הזבובים העקרים ממטוס הזבובים של המו"פ (מה זה בדיוק "מטוס הזבובים" ? מה פתאום זבובים עקרים? זה נושא לכתבה בפני עצמה). הטיסה עברה מעל הערבה כולה וגם מעל ירדן. באחת הטיסות האחרונות היה ערן חמוש במצלמה, וכדי לא להירדם (היה לילה קשה, כמו רבים מהלילות של אבות צעירים) תעד את הנוף שמתחת. התוצאה המרהיבה - בתוספת עיבוד מתאים  - הרי היא לפניכם.

       .

ככה זה התחיל

פעמים רבות אני נשאל מה חשבנו, ראשוני עין יהב, כאשר החלטנו להתיישב כאן, בחבל ארץ מבודד זה הנקרא ערבה, מה היו תקוותנו ומה היו חלומותינו? ואני מתחבט עם עצמי מדי פעם מחדש, מגרד את פדחתי ומנסה להיזכר ובעצם לא עולה לי כלום, וכשאני משוחח בנדון עם חברי לאותה תקופה אזי התמונה זהה.

בעצם כל מה שרצינו זה להקים מושב ולהצליח להתפרנס מחקלאות. כל כך פשוט. היום זה נראה מובן מאליו, אולם אז, באותה תקופה לפני למעלה מ 40 שנה זה היה דבר מורכב ומסובך, עם סימני שאלה רבים ועם הרבה רואי שחורות מבין המומחים, בני משפחה, חברים ועוד רבים. זה בעצם היה חלום ענק.
פעם, בתקופת המושבוץ, פגשתי בתל אביב חבר. כשסיפרתי לו שאנחנו הולכים להקים מושב בעין יהב, שיסה דברי בזלזול ואמר " תפוס צרכנייה".

מה שליכד אותנו היה שהיינו קבוצת צעירים משוגעים עם חלום. והיום אפשר לומר בביטחון שבעצם התגשמו החלומות הרבה מעבר למה שחשבנו.
אני מביט בסביבתי הקרובה ורואה את שפע האפשרויות שיש לנו פה בערבה, ערכתי מחרוזת חלקית בלבד על מה שבטוח שלא חלמנו בזמנו:

ויסלחו לי רבים רבים שלא הזכרתי אותם ואת עיסוקם או תחביבם. מה נגיד ומה נאמר, הערבה כמו העיירה של שלום עליכם: יהודי מתפרנס מיהודי.
ברור שפעם לא יכולנו לחלום על דברים כאלו, המציאות, כמו תמיד עולה על כל דמיון. המציאות היא בעצם הרבה מאוד חלומות שהתגשמו.
האם מישהו מוכן לכתוב למגזין הבא איך הוא מדמיין את הערבה בעוד 50 שנה?
מי אומר שמשעמם כאן בערבה?
 

בכוח הרוח /נתי בר-שלום

ברצוני לשתף אתכם בחוויה שקרתה לי ב-23/3/04 כשבוע לאחר גמר הטיפולים ושחרורי מבית-החולים. היה זה ערב גורלי ביותר, ערב בו ריחפתי בין חיים למות, וכל המערכות שלי קרסו, אבל לא הרמתי ידיים כי ידעתי שאני יכולה להציל את עצמי בעזרת הרוח ועזרת כוח הרצון שבי.
 

בשלב מסוים פרש גידי למיטה, כיוון שהוא היה שפוך לגמרי מהמצב שלי. ישבתי עם בילי וחשתי אליה אהבה אין קץ בשעה שראיתי את הצלליות באות לקחת אותי. גם בילי שהינה סייכית ראתה את הצללים שרחפו בחדר, וניסתה להצחיק אותי: "נתי, אלה הן החברות שלך מלמעלה שרוצות לשחק איתך, כי משעמם להן". אבל אני לא צחקתי, ובמקום זה צעקתי: "אני לא רוצה שום קשר עם עולם המתים!"

עשיתי מאמצים גדולים להתרכז בחיים ולהקשיב לאישה המופלאה הזאת שניסתה לרוממם את רוחי ולחזק אותי. היא נתנה לי כוח להמשיך להאמין בניצחוני. אבל גם הפחד היה גדול, והאנרגיה הייתה כבדה מנשוא, אפילו עורבים שחורים, ממש כמו בסרטים, חגו סביב הבית, כי המוות נכח שם בכל הדרו...

לפני לכתה בקשתי מבילי שתדליק נר, וכעבור כשעה הנר התחיל לדעוך. רציתי להדליק נר אחר, אבל לא מצאתי את המצית. לקחתי נר חדש, והתפללתי לאלוהים שיראה לי סימן של חיים. למרות שלא היה שום סיכוי שהנר החדש יידלק, כי בנר הדועך לא היה כבר שום שביב של אש, רק עשן. הלא יאומן קרה... לאט לאט כיוונתי את הפתיל של הנר החדש לעבר הנר הדועך... וראה זה פלא, הנר החדש נדלק באור זוהר וגדול בבום אחד, והלב שלי קפץ בקרבי... קבלתי ידיעה פנימית ברורה, אני נשארת בחיים, אני לא הולכת לשום מקום, אני נשארת פה! הלכתי לחדר שינה והערתי את גידי והכרזתי בקול תרועה: "גידי אני נשארת בחיים, אני נשארת כאן!" כול אותו לילה לא הפסקנו לדבר, לצחוק ולבכות...

רוצים להגיב לסיפורים של נתי? כתבו אליה לאימייל

ד"ר אמנון ממכון הלב

פנינו ל"ד"ר אמנון ממכון לב" - כמו שכינה אותו גידי קליין בקריינות שליוותה כתבה שלו במגזין הטלוויזיה הקהילתית - ושאלנו כמה שאלות להרחבת הידע שלנו.

מהי השטות הכי גדולה שנהגים עושים בזמן שהם נתקעים?
הם מנסים לחלץ את עצמם ואז הם נתקעים עוד יותר.

מהו החילוץ הדרמטי ביותר שהשתתפת בו?
זה קרה לפני שנתיים בנחל פרס. אוטו התנדנד בין שמים וארץ. קבלתי קריאה טלפונית מזוג מצפון הארץ שטייל באזור. רכבם התהפך. הרגעתי אותם ויצאתי לדרך עם שתי מכוניות 4X4 . הרכב הנוסף משמש עבורי עוגן בחילוץ בדרך כלל בלילה. הגעתי לשטח הוצאתי את האוטו ממצב התהפכות והרמתי אותו על גלגליו. הזוג היה נדיב מאד ואסיר תודה. לימים הפכנו חברים. הם התארחו אצלי עם משפחתם. זה מה שנקרא חילוץ עם סוף טוב.

האם עפ"י הקריאות הטלפוניות לעזרה בחילוץ אתה יכול לזהות ולתאר את ה"מקרה" שלפניך?
בדרך כלל כן. מהתשובה שאני מקבל לשאלתי הראשונה: "מה קרה לאוטו"? {מבלי לזלזל בחיי אדם, חלילה}אני מבין עם מי יש לי עסק וכמובן נערך בהתאם.
 

לאן הגעת הכי רחוק מעין-יהב?
לעין-גדי. לשם אני לא נוסע יותר. קרה לי כבר פעמיים שאנשים קראו לי לחלצם ועד שהגעתי הם הסתדרו בכוחות עצמם מבלי להודיע על כך, מה גם שהם סגרו את הטלפונים ואי אפשר היה ליצור איתם קשר.

את מי קל יותר לחלץ גברים או נשים?
גברים מגלים בהתחלה התנגדות עד שאני "מפעיל" עליהם את קולי הסמכותי בו אני מבקש לעבוד בשקט, ללא התערבות. אני מצליח לשכנע ובכך משאיר את ההחלטות המקצועיות בידי.
נשים לא מתווכחות או נותנות עצות בתחום הזה. זכור לי החילוץ של העיתונאית רוית נאור בנחל צין שערך יומיים שלמים.

האם יש מקום בערבה שהוא מועד לפורענות?
נחל צין. מסלול אתגרי, עליות קשות, מדרגות, בוץ ואחרי שיטפון השטח משתנה לחלוטין.

האם לנהגי השטח החדשים הבאים מהעיר יש די ידע על אזור הערבה?
בדרך כלל הם באים בקבוצות ותמיד יש אחד ביניהם שמכיר את השטח טוב יותר מהאחרים.
הסברה ושילוט לנהגי השטח לא עומדים במבחן המציאות.

מה כל כך מרתק אותך בחילוץ?
כל מה שקורה סביב החילוץ.
מרגע הקריאה – היכולת שלי להרגיע ולהבטיח שאם ישאירו לי את העבודה הכל יסתדר. תגובות האנשים והפתרונות שאני מוצא בזמן החילוצים שלא תמיד דומים אחד לשני. לפעמים אני מרגיש כמו רופא שמרגיע חולה הנעזר במומחיותו. סוג של בטחון.
 

מהו הג'יפ המועדף עליך לטיולים?
טיוטה לנדקרוזר. האוטו החדש ביותר לרכב שטח. בערבה יש כבר די הרבה מהסוג הזה.
הג'יפ שלי משמש גם "מונית מדברית" המסיעה אנשים {7 +נהג} לטיולי שטח – בהזמנה.
לשאלתך לאיזה טיפול הוא זוכה ממני? – טיפול חובה. ניקיון יסודי עם שואב אבק {גם בפינות} לפני כל טיול ואחריו, כמובן. לפעמים אני גם מדבר אליו ועליו...

איזו תודה על חילוץ ריגשה אותך במיוחד?
חלצתי באחד הקיצים בנחל נקרות {30 ק"מ מפה} יחד עם רותם שני ז"ל ג'יפ טיוטה שצירו האחורי נשבר. החילוץ של חבורת מטיילים מנתניה החל מוקדם בבוקר והסתיים בלילה. לצורך החילוץ בנינו "דולי" מיוחד והלבשנו עליו את האוטו. לאט לאט הגענו לכביש 90. החילוץ הזה דרש פתרונות לוגיסטיים ועל כך הודו לנו המחולצים שבועיים ללא הפסקה מלווים במכתבי תודה.

אמנון מגיע לשטח עם ציודו שנמצא דרך קבע על גג הג'יפ , בוחן את המצב, עורך דיאגנוזה ומוכן לתת פתרונות. מומלץ לא להפריע לו בזמן העבודה. הוא מרוכז וממוקד מאד ולא מבזבז זמן לשווא.
הסטטוסקופ שלו שומע קולות שאדם מן השורה לא יזהה ועל כך מומחיותו. עובדה.
בשנים האחרונות חילוץ הרכב הפך לעסק קטן: "כשאמנון בשטח אל תהיה במתח". סיסמא בדוקה. שאלו את מי שכבר ניסה...
לאחרונה הצטרפו לצוות החילוץ יפתח אצילי וגיא חנוכי מעין-יהב, מכונאים במקצועם שעוזרים במלאכה. ברשות הצוות קומנדקאר המסוגל להרים ומצויד בכננת חזקה. הוא עביר בכל מקום.

סעו בזהירות.

לד"ר אמנון לב – מומחה למחלות רכב. תודה .
 

ליתר בטחון

השתתפו בתרגיל כוחות הרפואה באזור: נהגי האמבולנס,אחיות ודר' מיכאל וכן כוח הרפואה של הגדוד.

מטרות התרגיל:
◄ בחינת המענה הרפואי באירוע רב נפגעים באזורנו (המרוחק מכל מרכזי פינוי),
◄ תרגול שיתוף הפעולה בין גורמי הרפואה באזור וגורמי הרפואה הצבאיים.
◄ אימון הצוותים הרפואיים באזור באירוע רב נפגעים.

 

זה הטבע שלנו

יוסי בן ממשיך להגדיל את מגוון המינים בחוות האנטילופות, לאחרונה ניתן אישור להביא 2 מינים של ראמים משמורת החי-בר ביוטבתה: ראם סהרה וראם לבן. בחווה יוקמו שני גרעיני רבייה של הראמים וניתן יהיה בעתיד להשתמש בהם להשבות בטבע (זהו התהליך של אקלום ושחרור חיות בר בשבייה אל בית הגידול הטבעי של אותו בעל חיים.)
עד עכשיו הועברו 4 נקבות משני המינים (אחת בהריון) ובתקופה הקרובה יצטרפו אליהן 10 פרטים נוספים.
 

תהליך הלכידה מתבצע בזהירות ורגישות ע"י ירי בחץ מרדים ולאחר מכן הפרטים מועברים לכלובים להתאוששות. לאחר שפגה השפעת חומר ההרדמה הראמים מוסעים לביתם החדש.
הראם הלבן בעל קרניים ישרות וראם הסהרה בעל קרניים מוטות לאחור בצורת קשת (או סהר) וכתם חום על החזה (בתמונה - בתוך הכלוב)

המסע להודו של מרים נבו

רשמים מהודו
 

מוטי ואני לקחנו פסק זמן משגרת החיים בערבה ויצאנו להודו, בעקבות עבודה שנראתה מעניינת.
פרויקט פיתוח אזורי של ממשלת אנדרה פתאדש שבהודו. אחד מנושאי הפרויקט הוא שדרוג החקלאות. הנושא היה חשוב בגלל בעיות של חוסר מים שהלכו וגברו עם השנים והרצון להעלות את הפלחים לעידן המודרני.

המטרה, לשנות את שיטת הגידול וההשקיה המסורתית, מגידולי הצפה ותעלות מים להפנות ולהרגיל את הפלחים להשתמש במערכות טפטוף ודישון עם ליווי אגרונומי, הידרולוגי וכיווני שיווק .
הפרויקט מוכר לכל פלח באזור כ"פרויקט ישראלי" וכ"טכנולוגיה ישראלית".
 

בהגיענו להודו נתקלנו במספר תופעות משונות שעליהן סופר לנו כבר בארץ וכן תופעות שלהן לא היינו מוכנים. למשל, לתופעה שאנו מכנים "אמונות תפלות" ואצלם זו שגרת חיים. האמונות התפלות { או אולי לא תפלות} מיוחסות בעיקר להינדים {בהודו יש מגוון רחב של דתות}.

קסי, האיש שקבל את פנינו בהגיענו לכאן שיכן אותנו בחדר אירוח והודיע בגאווה שהחדר שלנו בצד הדרומי של המתחם, מכיוון שבצד הצפוני שוכנות רוחות רפאים ויש לו הוכחות. הוא סיפר על דלתות שנפתחות בעצמן בלילה. על האבקות לילית של השרת עם רוח רפאים ולכן נפצע. על כוסות מים שנשתו מעצמן. חשמל שנדלק וכבה.
 

עץ הדקל הגבוה פלמרה, נושא פרי בשם טדי היתמר מעל המבנים באזור המשרדים. עם רדת הערב העץ קבל ממדים שונים מאשר באור היום. במשך חודשים ההינדים שעובדים בפרויקט ספרו על שדים שהגיעו בלילה לעץ כמנוחת ביניים ומשם היו יורדים לבתים. יום אחד שמענו קולות ניסור מסתבר ש"מועצת הרבנות" החליטה להוריד את העץ כדי לפתור את בעיית השדים. ההודים שמחו וצהלו סביב העץ הכרות.

סיפורי אמונות שונות ומשונות משולבים כאן בכל תחומי החיים ומדי פעם אזכיר אותם בהמשך הסיפורים וכחלק מתופעות נוספות הקיימות כאן.

לשם הבהרה, עליי לציין כי איני נמנית על חסידי "תשלובת סמדר שיר". כבר בנעוריי האבודים, שזכיתי להכירה לראשונה דרך "מעריב לנוער" דאז במדור "דברים קטנים" ואחר כך בספרי "הנעורים" דפי של רפי, יומנה של ענבל ועוד – לא אהבתי את כתיבתה הממוסחרת מדי לטעמי ואת ההתפרשות השטחית שלה על כל חלקה טובה.

גם על הסיפור שמוליקיפוד אני לא מתה, לא יודעת למה.

ובכל זאת, נהרנו אני ושני נציגי בגילאים המתאימים להצגה שהתקיימה בספיר, באולם החדש ע"ש רוזנטל, ביום שבת 8.1.05.

היה כייף!

ההצגה הייתה מתוקה, מצחיקה וחביבה, לדעתי טובה אפילו מהסיפור המקורי, וזה אומר המון. שירים קצביים שהדליקו את הילדים, תפאורה מושקעת ושחקנים נחמדים ומאירי פנים.

בקופה ישבו שתי אמהות צעירות וילדיהן, וגם מי שבא כרגע האחרון לא חיכה יותר מדקה וחצי על מנת להיכנס. באולם לא שררה צפיפות, הסדרנים הצעירים חייכו אלינו ועזרו לדוחפי עגלות התינוקות להסתדר מכאן לשם ובחזרה.

בסוף ההצגה יצאנו ישירות למגרש המשחקים הממוקם בסמוך לאולם ובאופן טבעי עשרות ילדים בכל הגילאים ומכל הישובים החלו לטפס, להתגלש ולהתנדנד בצוותא, תענוג לראות.

ברכות גם על ההחלטה המטיבה עם הציבור, כי הורים לא משלמים. אני די בטוחה שזה עודד אנשים רבים להצטרף, וכך גם הרווחנו חוויה משפחית וגם היו יותר מבוגרים ששמו עין על הצופים הרכים בשנים והמשופעים באנרגיות.
 

 מן המגירה

יערת הדבש/עידן
עיבוד תמונה: ג'ודית אברהם/חצבה

התנגשות חזיתית

התאונה ארעה כאשר טנדר שהגיע מול טרקטור עם עגלה עמוסת תוצרת התנגש בקצה העגלה, והתוצאה לפניכם. מבלי להיכנס לפרוט יתר (הנושא בברור משפטי) ולאו דווקא לגבי התאונה הנוכחית,  צ'רלי השוטר מפרט כללי זהירות שתמיד חשובים :

◄ יש להקפיד על ביצוע טסטים לכל הטרקטורים ועגלות
◄ בעגלות - חשוב מאד להקפיד על סימון זוהר בקצות העגלה מלפנים ומאחור.
◄ וכמובן: להקפיד מאד בטרקטורים על נסיעה עם אורות דלוקים.

לתשומת לבכם: בקרוב - מבצע של צ'רלי יחד עם משטרת דימונה בנושא תעבורת טרקטורים ביישוביי הערבה.

תאכלו משהו?

הכנה
מחממים את 1/3 כוס שמן הזית בסיר גדול ומאדים את הבצל כ-10 דקות.
מוסיפים את המרק , את הפלפלים ואת תפוחי האדמה , מביאים לרתיחה ומבשלים על אש קטנה , כשלושים דקות.
מסננים את המרק . מעבירים את הירקות ללא הנוזלים למעבד מזון עם להב המתכת, ומרסקים למחית חלקה מאד.
מעבירים את המחית דרך מסננת דקה (שמים במסננת ומועכים בתחתית של כוס ). הקליפות המעצבנות נשארות במסננת ולא בתוך המרק. (טיפ של רותי: אם משתמשים בבלנדר טוב ומקבלים מחית חלקה מאד- אפשר לוותר על שלב הסינון)
מחזירים את המחית לסיר, ממליחים ומפלפלים ומביאים שוב לרתיחה.
מכבים את האש מתחת למרק ומוסיפים לאט לאט את קוביות החמאה , תוך כדי בחישה עד שהן נמסות ונבלעות במרק.
מחלקים את המרק לקערות אישיות מטפטפים לכל קערית שמן זית,ומגישים עם לחם שחור או לבן.

בתאבון!

תגובות

בכפר הדייגים הזה (Cuddalore) נהרגו 300 איש מגלי הצונמי. בתמונות אפשר לראות את ההרס, ואת משאית אספקת המזון של הממשלה ההודית.
 

הדף הצהוב הוא אישור שהאדם (או המשפחה) הוא אחד מהניצולים וזכאי לקבל מצרכי יסוד כמו אורז ושמן. (בדומה לתקופת הצנע אצלנו..)
 

רק בצחוק...

והפעם:   עד כמה אתם זריזים  - לא כל כך פשוט כמו שנראה

הניחו את העכבר על המזרק וברגע שהכבשה עוזבת את העדר - לחצו עליו כדי לעצור אותה. תפסתם אותה?  ..אבל באיזה מרחק? לא נורא, אפשר לנסות שוב. (אם לחצתם סתם, אתם "נענשים" באבדן זמן)
 

זה מה שהנשים אומרות..

להתראות במגזין הבא!

תגובות? הערות? בקשות - שלחו ישירות אלי  או כתבו בפורום
מה אהבתם, מה פחות.. היכן להוסיף ואיפה לגרוע..