על ידי אסתי סלע » יום שבת 26 אפריל, 2008 15:44
הרי לפניכם דבריו של אביהו נלסון מאילות שהגיע לערבה לראשונה בשנת 1955.
שישים שנה
זה קצת מוזר שעם המונה את תולדותיו באלפי שנים, מתרגש כל כך משנת הששים לעצמאותו. מה אלו השנים לעומת נצח ישראל?! אבל עבורנו "דור תש"ח", הדור אשר נלחם בציפורניו לכונן את המדינה, הדור אשר הציב לפניו מטרה להפריח את השממה, הדור אשר שם נפשו בכפו לבניית בית לנידחי ישראל, פליטי השואה והנרדפים באשר הם, לנו נראו השנים הללו כמו חלום שהתגשם.
בשנות הששים הראשונות, עבדה באילת חב' שוויצרית בבניית הנמל. הייתי קשור אליהם כממונה על מ.מ.י ועזרתי להם במה שרק יכולתי. יום אחד, קיבלתי הזמנה מהודרת להשתתף איתם במסיבת יום העצמאות ה-735 שלהם. מדינת ישראל הייתה בס"ה בת 13-15 שנים. היינו אז בתנופת פיתוח עצומה והייתה הרגשה בריאה שאנחנו כאן מאז ומתמיד, אבל ההזמנה המפתיעה הבהירה לי כי צריך להכניס כל דבר לפרופורציות נכונות. למעשה, היינו צריכים לחגוג העצמאות האמיתית כבר ביום 29.11.1947 , יום ההחלטה באו"ם. אז באמת רקדנו ברחובות עד עלות השחר, שמחה שנגדעה באותו בוקר כאשר פורעים ערבים תקפו מהמארב את האוטובוס הראשון שיצא עם הנהג הוותיק הלר, מנתניה לירושלים . ההתקפה בוצעה בכפר הערבי פג'ה, כפר של פורעים ידוע לשמצה (היום – שכונה בפ-ת). אבל הוחלט להיצמד לתאריך שנקבע להורדת היוניון ג'ק בדיוק ביום 15.05.48, אבל היות והתאריך הזה חל בשבת, הוחלט להקדימו ביום ואותו יום היה
ה' באייר וכך זה נקבע לתמיד. באותו יום, כינס דוד בן גוריון את מינהלת העם ושאר מנהיגים ועסקנים, אל בית המוסיאון ברח' רוטשילד ובמעמד זה הכריז את הכרזתו המפורסמת. העסקנים רבו בחירוף נפש, עד הרגע האחרון לגבי וריאציות שונות בניסוח מגילת העצמאות, לכן היא לא הייתה מוכנה לשעת הפתיחה. אבל היה לנו את בן-גוריון אשר דפק על השולחן ובקולו הרועם הודיע לכל הברברנים כי מצידו הם יכולים לברבר עד סוף הדורות, אבל הוא עצמו מתכוון להכריז על העצמאות בדיוק בשעה היעודה. וכשהאריה שואג-מי לא יירא?! ואכן החתימות נחתמו על קלף ריק ולאחר זמן הצמידו אותן לקלף ההכרזה.
באירועים כאלו, נהוג לשאול את כל מי שכבר היה אז: היכן היית ביום ההוא?!
הסיפור הפרטי שלי הוא כדלקמן:
ביום 13.05.48 , התמקמנו במחנה
תל ליטווינסקי להתארגנות של יחידת השריון הראשונה של צ.ה.ל, "גדוד חמ"ש מס.1 אשר היה הבסיס להקמתה של חטיבה 7 . למחרת, ביום 14.05 למדנו להפעיל את המקלע הצ'כי בזה. בשעת אחה"צ, התבקשתי לצאת לת-א במשוריין שלי, להביא מהשלישות את הכסף לתשלום משכורות לחיילים ולשאר הוצאות. לפני צאתנו בחזרה, שמתי לב שהעיר הגדולה לא הייתה כתמול שלשום, העיר הייתה מואפלת ומעט מאד תנועה ברחובות. מכל הבתים נשמע הרדיו מעביר את ההכרזה של בן-גוריון ואת המתח הרב אפשר היה לחתוך בסכין. למחרת, שבת ה-15.05.48 העירני המ"פ, אריה וייסברג, ופקד עלי להתארגן לתזוזה מידית, רק בהיותנו בדרך, הסכים לגלות לי כי אנחנו נוסעים להגן על
שדה דב בת-א. השדה כבר הופצץ מוקדם באותו בוקר והיו אבידות וכי עלי להתארגן מיד להגנה על השדה כי הוא היה היחיד אשר היה מוכן לקלוט את המטוסים עם הנשק הצ'כי ותקינותו היא שאלת חיים ומוות למדינה אשר זה עתה נולדה. הגענו לש.ד. ומצאנו שם פניקה אמיתית. בבואנו, קיבלנו חמש בזות ארוזות בתוך גריז, הכנו אותם לפעילות ועד השעה תשע, כבר היו לנו חמש עמדות מסביב לשדה, מוצבות ע"ג החצובות נגד מטוסים, את עצמי מיקמתי ליד צריף הטרמינל וההוראה שלי הייתה שאיש לא יורה עד הישמע הצרור הראשון שלי.
המצרים, נאמנים לדפוסי ההתנהגות הכתובה, חזרו לתקוף אחרי תשע, הם באו בלהק של כמה מטוסים, שאננים לחלוטין לאחר ההתקפה הראשונה. ההנחה שלי הייתה שהם ינסו להשמיד את הטרמינל ואכן, המטוס הראשון, הגיע לעמדת תקיפה, המתנתי עד שהחל בצלילה לכיוון שלי. ברגע המתאים, יריתי לעברו צרור ארוך והכדורים הנותבים שלנו הראו כי המטוס נפגע. בו בזמן, פתחו כל החמש בקונצרט והמטוסים נסו על נפשם. הם ניסו את כוחם עוד כמה פעמים ואף ניסו לתקוף את תחנת הכוח, אבל שם המתינו להם סוללת תותחים א.א עתיקים ומטרתם לא הושגה. אחרי יומיים, בא אריה לאסוף אותנו בחזרה, מפקד השדה, אדם מבוגר למדי, נשכב על הארץ וביללות בכי צעק עלי : "מה אתה עושה? על מי אתה משאיר אותי?! " הייתי נבוך מאד, אבל פקודה זאת פקודה ולטרון ציפתה לבואנו. אבל זה כבר סיפור אחר.
אביהו נלסון, אילות.
- קבצים מצורפים
-
- הכרזת העצמאות
- megila_ban.jpg (10.76 KiB) נצפה 21371 פעמים
הרי לפניכם דבריו של אביהו נלסון מאילות שהגיע לערבה לראשונה בשנת 1955.
[color=blue][b]שישים שנה[/b][/color]
זה קצת מוזר שעם המונה את תולדותיו באלפי שנים, מתרגש כל כך משנת הששים לעצמאותו. מה אלו השנים לעומת נצח ישראל?! אבל עבורנו "דור תש"ח", הדור אשר נלחם בציפורניו לכונן את המדינה, הדור אשר הציב לפניו מטרה להפריח את השממה, הדור אשר שם נפשו בכפו לבניית בית לנידחי ישראל, פליטי השואה והנרדפים באשר הם, לנו נראו השנים הללו כמו חלום שהתגשם.
בשנות הששים הראשונות, [b]עבדה באילת חב' שוויצרית בבניית הנמל[/b]. הייתי קשור אליהם כממונה על מ.מ.י ועזרתי להם במה שרק יכולתי. יום אחד, קיבלתי הזמנה מהודרת להשתתף איתם במסיבת יום העצמאות ה-735 שלהם. מדינת ישראל הייתה בס"ה בת 13-15 שנים. היינו אז בתנופת פיתוח עצומה והייתה הרגשה בריאה שאנחנו כאן מאז ומתמיד, אבל ההזמנה המפתיעה הבהירה לי כי צריך להכניס כל דבר לפרופורציות נכונות. למעשה, היינו צריכים לחגוג העצמאות האמיתית כבר ביום 29.11.1947 , יום ההחלטה באו"ם. אז באמת רקדנו ברחובות עד עלות השחר, שמחה שנגדעה באותו בוקר כאשר פורעים ערבים תקפו מהמארב את האוטובוס הראשון שיצא עם [b]הנהג הוותיק הלר,[/b] מנתניה לירושלים . ההתקפה בוצעה [b]בכפר הערבי פג'ה[/b], כפר של פורעים ידוע לשמצה [b](היום – שכונה בפ-ת).[/b] אבל הוחלט להיצמד לתאריך שנקבע להורדת היוניון ג'ק בדיוק ביום 15.05.48, אבל היות והתאריך הזה חל בשבת, הוחלט להקדימו ביום ואותו יום היה
[b]ה' באייר[/b] וכך זה נקבע לתמיד. באותו יום, [b]כינס דוד בן גוריון[/b] את מינהלת העם ושאר מנהיגים ועסקנים, אל [b]בית המוסיאון ברח' רוטשילד[/b] ובמעמד זה הכריז את הכרזתו המפורסמת. העסקנים רבו בחירוף נפש, עד הרגע האחרון לגבי וריאציות שונות בניסוח מגילת העצמאות, לכן היא לא הייתה מוכנה לשעת הפתיחה. אבל היה לנו את בן-גוריון אשר דפק על השולחן ובקולו הרועם הודיע לכל הברברנים כי מצידו הם יכולים לברבר עד סוף הדורות, אבל הוא עצמו מתכוון להכריז על העצמאות בדיוק בשעה היעודה. וכשהאריה שואג-מי לא יירא?! ואכן החתימות נחתמו על קלף ריק ולאחר זמן הצמידו אותן לקלף ההכרזה.
[color=blue][b]באירועים כאלו, נהוג לשאול את כל מי שכבר היה אז: היכן היית ביום ההוא?![/b][/color]
[b]הסיפור הפרטי שלי הוא כדלקמן:[/b]
ביום 13.05.48 , התמקמנו במחנה
[b]תל ליטווינסקי[/b] להתארגנות של יחידת השריון הראשונה של צ.ה.ל, [b]"גדוד חמ"ש מס.1[/b] אשר היה הבסיס להקמתה של [b]חטיבה 7[/b] . למחרת, ביום 14.05 למדנו להפעיל את המקלע הצ'כי בזה. בשעת אחה"צ, התבקשתי לצאת לת-א במשוריין שלי, להביא מהשלישות את הכסף לתשלום משכורות לחיילים ולשאר הוצאות. לפני צאתנו בחזרה, שמתי לב שהעיר הגדולה לא הייתה כתמול שלשום, העיר הייתה מואפלת ומעט מאד תנועה ברחובות. מכל הבתים נשמע הרדיו מעביר את [b]ההכרזה של בן-גוריון[/b] ואת המתח הרב אפשר היה לחתוך בסכין. למחרת, שבת ה-15.05.48 העירני [b]המ"פ, אריה וייסברג,[/b] ופקד עלי להתארגן לתזוזה מידית, רק בהיותנו בדרך, הסכים לגלות לי כי אנחנו נוסעים להגן על
[b]שדה דב בת-א.[/b] השדה כבר הופצץ מוקדם באותו בוקר והיו אבידות וכי עלי להתארגן מיד להגנה על השדה כי הוא היה היחיד אשר היה מוכן לקלוט את המטוסים עם הנשק הצ'כי ותקינותו היא שאלת חיים ומוות למדינה אשר זה עתה נולדה. הגענו לש.ד. ומצאנו שם פניקה אמיתית. בבואנו, קיבלנו חמש בזות ארוזות בתוך גריז, הכנו אותם לפעילות ועד השעה תשע, כבר היו לנו חמש עמדות מסביב לשדה, מוצבות ע"ג החצובות נגד מטוסים, את עצמי מיקמתי ליד צריף הטרמינל וההוראה שלי הייתה שאיש לא יורה עד הישמע הצרור הראשון שלי. [b]
המצרים, [/b]נאמנים לדפוסי ההתנהגות הכתובה, חזרו לתקוף אחרי תשע, הם באו בלהק של כמה מטוסים, שאננים לחלוטין לאחר ההתקפה הראשונה. ההנחה שלי הייתה שהם ינסו להשמיד את הטרמינל ואכן, המטוס הראשון, הגיע לעמדת תקיפה, המתנתי עד שהחל בצלילה לכיוון שלי. ברגע המתאים, יריתי לעברו צרור ארוך והכדורים הנותבים שלנו הראו כי המטוס נפגע. בו בזמן, פתחו כל החמש בקונצרט והמטוסים נסו על נפשם. הם ניסו את כוחם עוד כמה פעמים ואף ניסו לתקוף את תחנת הכוח, אבל שם המתינו להם סוללת תותחים א.א עתיקים ומטרתם לא הושגה. אחרי יומיים, בא אריה לאסוף אותנו בחזרה, מפקד השדה, אדם מבוגר למדי, נשכב על הארץ וביללות בכי צעק עלי : "מה אתה עושה? על מי אתה משאיר אותי?! " הייתי נבוך מאד, אבל פקודה זאת פקודה ולטרון ציפתה לבואנו. אבל זה כבר סיפור אחר.
[b]אביהו נלסון, אילות.[/b]