על ידי אסתי סלע » יום חמישי 07 אוקטובר, 2010 16:46
אמא
איך ניתן להכיל בדף את הכול...? חמישים ותשע שלך ושלושים וחמש שלנו יחד...?
לא ניתן! לא נתפס!
שנתיים של הכנה, איטיות מייסרות וכואבות מאז גילוי הגרורות הארורות, לא הספיקו....אולי גם אלף שנים לא היו מספיקות...כל כך חסרה.
עצירה...הדמעות חונקות אותי
אני ממשיך כי אני יודע שהייתה רוצה שאכתוב משהו....תמיד הייתה גאה בכתיבה שלי ובהקראה באירועים. בתקופה האחרונה חשבתי לא פעם לשבת ולכתוב מכתב פרידה אבל לא היה בי הכוח, או אולי בהשראתו של אבא, לא רציתי לשבור את רוח הלחימה האופטימית על חייה עד לרגע האחרון, בלי ויתורים בלי הנחות ובלי סבל מיותר עד כמה שאפשר היה...כפי שבטוח הייתה נוהגת גם היא בכל אחד מאיתנו...ובכל אחד שהייתה קרובה אליו...ללא שאלות...בכל תשומת הלב האפשרית...בכל האמונה שהייתה בה.
אמא הייתה אדם מאמין, האמינה באלוהים האמינה ברוחות ושדים האמינה בגלגולי נשמות אבל בעיקר האמינה באנשים ובמיוחד האמינה באבא ובנו הילדים. יכולות התקשורת הבין אישית וחדירה למחוזות הנפש אצל חבריה ומשפחתה היו כישרון מולד או ירושה גנטית משושלת חלבית מפוארת שהייתה גאוותה. אמא הייתה אומנית קילוף שכבות אנושיות, כמעט אף אחד לא עמד ביכולת ההקשבה, תשומת הלב והאמון שהייתה משרה סביבה.
חברתיות וייצוגיות היו נחלתה ומומחיותה של אמא, היא לא הפסידה אף אירוע ואף התקהלות בכל מקום בכל זמן. תמיד קרובה למרכז העניינים קולטת, מקשקשת, צוחקת, רוקדת ואבא לצידה.
זו לא הייתה דרך התמימות ולא יפות הנפש אלה רצון לדעת לעזור לכוון להשפיע ...להיות ולחיות.
לצד החום והאהבה אמא הייתה חשדנית גדולה, כלום לא נסתר מענייה, אמא קלטה כל תנועה, כל מגמת שינוי בקולנו, כל התרחשות בהווי המושב, הכירה לעומק כל לקוח וכל ספק וזיהתה ממרחקים כל תנודה בקלחת פיצ'וטו אי שם ברמת השרון. חושיה היו ללא ספק מחודדים, היא ידעה הרבה מאוד ולא תמיד סיפרה הכל, ידעה לסנן ידעה להתאפק, גם ברגעיה האחרונים.
אמא הייתה אשת חזון, אמנם ללא צילום עם טוריה על הכתף (העדיפה לוק מאופר ומטופח) אבל בהחלט בעלת דמיון, מעוף וחריצות שלא בייש את מיתוס החלוציות של העלייה השניה. אגב טוריה אמא היא זו שלימדה אותי בגיל צעיר איך לנקש עשבים מהר ויעיל במעדר. לאמא היה חזון לכל תחום בחייה, היא האמינה בגורל אבל ידעה לכוון אותו בדרך מחשבותיה ורעיונותיו של אבא, בחריצות רבה ועבודה קשה. כדבריה: " מי שלא יעזור לעצמו גם אלוהים לא יעזור לו".
היום מותר לגלות שאמא לא סבלה מסכנים ועוד פחות רחמים עצמיים, היא נמשכה למצליחנים, לחרוצים למעיזים ולמדה מהם ככל שיכלה.
גם בבניית התא משפחתי בחרה לה את אבא, מצליחן חרוץ נאמן ומסור וסימנה את כל מה שהפריע לה בילדותה לשיפור בדור ההמשך...אני מרגיש שהצליחה...
אמא דאגה בחרוף נפש לגידול שוויוני בין הילדים, ללא תחרות, עם קשרי חברות ואמון בין האחים ובין ההורים, לצד פיתוח אינדיבידואליות ושאיפה ליצירה והצלחה בכל תחום שעניין כל אחד מאיתנו ללא כחל וסרק. מקווה שגרמנו לך נחת...
החזון והדמיון של אמא כללו גם פיתוח מתכונים ותבשילים ייחודיים לצד מאכלים מסורתיים שעלו כמובן בטעמם גם על המקור (סבתא את יכולה להיות גאה בה גם בזה). שיא היכולת באה ליידי ביטוי והגיעה למימדים חסרי תקדים בשיתוף מלא עם אבא כמובן בהקמתו של פרסקו כמפעל חקלאי שיווקי ייחודי וחלוצי מסוגו בערבה ובארץ. קשרי הלקוחות, השיווק, הפוליטיקה והניהול הפיננסי היו נחלתה. שיטות ההסתערות על כל לקוח לקיחת סיכונים מחושבים וניצול הצלחה יכולים להילמד בכל המכללות לעסקים איך מקימים מותג איכותי ומצליח בתנאים לא תנאים.
במיוחד לאחרונה אחרי שנשרף המפעל תוך שאנו מתכננים ובונים חדש הבנו שוב עד כמה אמא הייתה משמעותית וכמה אמא כבר חסרה לנו זמן רב גם בעסקים.
אמא אמנם הלכה מאיתנו צעירה ויפה אך אנו מנסים להתנחם במקצת בכל פועליה ומעלליה שהייתה גם היא גאה בהם מאוד ובמיוחד הספיקה לדעת ולהבין שאפרת אחותנו הקטנה מתחתנת עם הטוב ביותר וגם נכחה באירוע. לא רבות מהנשים בדורה שידעו ועשו כמהוה ואני יודע שנעם לה מאוד להביט אחורה בנחת, דיברנו על כך רבות בנסיעות הארוכות לבית החולים בתחילת המחלה שאבא היה שלול רישיון.
זה המקום להודות לך על הכל ולהודות שהקושי הכי גדול שלנו הוא לראות את אבא בלעדייך...
אבל אנחנו יודעים שהוא איש חזק, חזק מאוד, שלא נוטה לרחמים עצמיים, את הרי את לא אהבת מסכנים, וגם אנחנו על אף השנה הקשה שעברנו לא מרגישים מסכנים אפילו לא קצת, דורות חדשים מתבשלים בבטן, פרסקו ייבנה מחדש, פנינו כדרכך לאופטימיות, להתחדשות ותקווה ואת תמיד תהיי בליבנו וראשנו, אמא...
יהי זכרך ברוך בתיוש,
שיחת הטלפון ההיא, כשבקשת שאבוא, מהדהדת באוזני כבר 3 שנים.
התמונה הזו, שאני יושבת מולך ליד השולחן במטבח ואת מבשרת לי על מחלתך חוזרת ועולה ולא מרפה.
היית כל כך חזקה, כל כך מלאת תקווה. סיכמנו שזו תקופה קשה שצריך לעבור ואחריה הכל למקומו יחזור, ויבואו ימים טובים של נחת והנאה מהילדים והנכדים.
ידעתי שבדרך המיוחדת בה את רואה את הדברים, בכוחות שאת שואבת מעולמות אחרים, עם העזרה, התמיכה והאהבה האין סופית של איילון והילדים תתגברי על כל הקשיים.
פעם כששאלתי: "איך את מרגישה", אמרת: "אני מעורב ירושלמי", הרבה צוחקת וגם לפעמים בוכה.
לאורך כל הדרך נאחזת בחיים. לא ויתרת על נסיעה לחתונות ואירועים חברתיים.
היית מעורבת בנעשה במפעל, בתחילה מהבית ובתום הטיפולים גם מהמשרד.
כמה שמחת לספר לי שאוהד הציע לאפרת נישואים. אמרת שצריך רק להזמין והדברים כבר מסתדרים. נראה היה שהתקופה הקשה היא נחלת העבר בלי טיפולים, בדיקות וכל השאר. ואז התגלו הגרורות הארורות ואיתן ההידרדרות והשתיקה... והגעגועים לימים אחרים, לשמחת החיים שלך, לחיוכים,לשיחות הרבות איתך, מהן תמיד יצאתי מעודדת ומצוידת בעצה טובה, מתכון או תובנה. לאהבה שלך ולאור ששלחת לכולם, לשיחות על הילדים וכמובן להתלהבות שלך בשיחות על אירוח , אוכל ובישולים.
היום מתחלפת אצלי התמונה. במקום אותה תמונה במטבח תעלנה תמונות צבעוניות מאותם ימים אחרים מלאי שמחה ואהבת החיים, כשאת מחייכת והראש מלא תלתלים..נקטפת בדממה קשה מנשוא.
הלב שואל מדוע
ואין סוף ואין קץ לאותו געגוע.
ועוד דבר קטן בינך וביני,
היום הוא יום ההולדת של אימי, אהבת אותה כל כך.
שתיכן ניחנת באותן תכונות: יפות, אצילות נפש, עם שמחה וחכמת חיים, כוחות הישרדות מיוחדים ואשפיות במטבח.
זו את שתמיד אמרת שאין מקריות...
אוהבת תמיד
עדנה נוה
26.9.10הספד של חסידה אבינר
- קבצים מצורפים
-
[size=130][color=#000080][b]אמא[/b][/size]
איך ניתן להכיל בדף את הכול...? חמישים ותשע שלך ושלושים וחמש שלנו יחד...?
לא ניתן! לא נתפס!
שנתיים של הכנה, איטיות מייסרות וכואבות מאז גילוי הגרורות הארורות, לא הספיקו....אולי גם אלף שנים לא היו מספיקות...כל כך חסרה.
עצירה...הדמעות חונקות אותי
אני ממשיך כי אני יודע שהייתה רוצה שאכתוב משהו....תמיד הייתה גאה בכתיבה שלי ובהקראה באירועים. בתקופה האחרונה חשבתי לא פעם לשבת ולכתוב מכתב פרידה אבל לא היה בי הכוח, או אולי בהשראתו של אבא, לא רציתי לשבור את רוח הלחימה האופטימית על חייה עד לרגע האחרון, בלי ויתורים בלי הנחות ובלי סבל מיותר עד כמה שאפשר היה...כפי שבטוח הייתה נוהגת גם היא בכל אחד מאיתנו...ובכל אחד שהייתה קרובה אליו...ללא שאלות...בכל תשומת הלב האפשרית...בכל האמונה שהייתה בה.
אמא הייתה אדם מאמין, האמינה באלוהים האמינה ברוחות ושדים האמינה בגלגולי נשמות אבל בעיקר האמינה באנשים ובמיוחד האמינה באבא ובנו הילדים. יכולות התקשורת הבין אישית וחדירה למחוזות הנפש אצל חבריה ומשפחתה היו כישרון מולד או ירושה גנטית משושלת חלבית מפוארת שהייתה גאוותה. אמא הייתה אומנית קילוף שכבות אנושיות, כמעט אף אחד לא עמד ביכולת ההקשבה, תשומת הלב והאמון שהייתה משרה סביבה.
חברתיות וייצוגיות היו נחלתה ומומחיותה של אמא, היא לא הפסידה אף אירוע ואף התקהלות בכל מקום בכל זמן. תמיד קרובה למרכז העניינים קולטת, מקשקשת, צוחקת, רוקדת ואבא לצידה.
זו לא הייתה דרך התמימות ולא יפות הנפש אלה רצון לדעת לעזור לכוון להשפיע ...להיות ולחיות.
לצד החום והאהבה אמא הייתה חשדנית גדולה, כלום לא נסתר מענייה, אמא קלטה כל תנועה, כל מגמת שינוי בקולנו, כל התרחשות בהווי המושב, הכירה לעומק כל לקוח וכל ספק וזיהתה ממרחקים כל תנודה בקלחת פיצ'וטו אי שם ברמת השרון. חושיה היו ללא ספק מחודדים, היא ידעה הרבה מאוד ולא תמיד סיפרה הכל, ידעה לסנן ידעה להתאפק, גם ברגעיה האחרונים.
אמא הייתה אשת חזון, אמנם ללא צילום עם טוריה על הכתף (העדיפה לוק מאופר ומטופח) אבל בהחלט בעלת דמיון, מעוף וחריצות שלא בייש את מיתוס החלוציות של העלייה השניה. אגב טוריה אמא היא זו שלימדה אותי בגיל צעיר איך לנקש עשבים מהר ויעיל במעדר. לאמא היה חזון לכל תחום בחייה, היא האמינה בגורל אבל ידעה לכוון אותו בדרך מחשבותיה ורעיונותיו של אבא, בחריצות רבה ועבודה קשה. כדבריה: " מי שלא יעזור לעצמו גם אלוהים לא יעזור לו".
היום מותר לגלות שאמא לא סבלה מסכנים ועוד פחות רחמים עצמיים, היא נמשכה למצליחנים, לחרוצים למעיזים ולמדה מהם ככל שיכלה.
גם בבניית התא משפחתי בחרה לה את אבא, מצליחן חרוץ נאמן ומסור וסימנה את כל מה שהפריע לה בילדותה לשיפור בדור ההמשך...אני מרגיש שהצליחה...
אמא דאגה בחרוף נפש לגידול שוויוני בין הילדים, ללא תחרות, עם קשרי חברות ואמון בין האחים ובין ההורים, לצד פיתוח אינדיבידואליות ושאיפה ליצירה והצלחה בכל תחום שעניין כל אחד מאיתנו ללא כחל וסרק. מקווה שגרמנו לך נחת...
החזון והדמיון של אמא כללו גם פיתוח מתכונים ותבשילים ייחודיים לצד מאכלים מסורתיים שעלו כמובן בטעמם גם על המקור (סבתא את יכולה להיות גאה בה גם בזה). שיא היכולת באה ליידי ביטוי והגיעה למימדים חסרי תקדים בשיתוף מלא עם אבא כמובן בהקמתו של פרסקו כמפעל חקלאי שיווקי ייחודי וחלוצי מסוגו בערבה ובארץ. קשרי הלקוחות, השיווק, הפוליטיקה והניהול הפיננסי היו נחלתה. שיטות ההסתערות על כל לקוח לקיחת סיכונים מחושבים וניצול הצלחה יכולים להילמד בכל המכללות לעסקים איך מקימים מותג איכותי ומצליח בתנאים לא תנאים.
במיוחד לאחרונה אחרי שנשרף המפעל תוך שאנו מתכננים ובונים חדש הבנו שוב עד כמה אמא הייתה משמעותית וכמה אמא כבר חסרה לנו זמן רב גם בעסקים.
[attachment=1]fresco.jpg[/attachment]
אמא אמנם הלכה מאיתנו צעירה ויפה אך אנו מנסים להתנחם במקצת בכל פועליה ומעלליה שהייתה גם היא גאה בהם מאוד ובמיוחד הספיקה לדעת ולהבין שאפרת אחותנו הקטנה מתחתנת עם הטוב ביותר וגם נכחה באירוע. לא רבות מהנשים בדורה שידעו ועשו כמהוה ואני יודע שנעם לה מאוד להביט אחורה בנחת, דיברנו על כך רבות בנסיעות הארוכות לבית החולים בתחילת המחלה שאבא היה שלול רישיון.
זה המקום להודות לך על הכל ולהודות שהקושי הכי גדול שלנו הוא לראות את אבא בלעדייך...
אבל אנחנו יודעים שהוא איש חזק, חזק מאוד, שלא נוטה לרחמים עצמיים, את הרי את לא אהבת מסכנים, וגם אנחנו על אף השנה הקשה שעברנו לא מרגישים מסכנים אפילו לא קצת, דורות חדשים מתבשלים בבטן, פרסקו ייבנה מחדש, פנינו כדרכך לאופטימיות, להתחדשות ותקווה ואת תמיד תהיי בליבנו וראשנו, אמא...
[b]יהי זכרך ברוך [/b] [/color]
[size=130][color=#804040][b]בתיוש[/b],
שיחת הטלפון ההיא, כשבקשת שאבוא, מהדהדת באוזני כבר 3 שנים.
התמונה הזו, שאני יושבת מולך ליד השולחן במטבח ואת מבשרת לי על מחלתך חוזרת ועולה ולא מרפה.
היית כל כך חזקה, כל כך מלאת תקווה. סיכמנו שזו תקופה קשה שצריך לעבור ואחריה הכל למקומו יחזור, ויבואו ימים טובים של נחת והנאה מהילדים והנכדים.
ידעתי שבדרך המיוחדת בה את רואה את הדברים, בכוחות שאת שואבת מעולמות אחרים, עם העזרה, התמיכה והאהבה האין סופית של איילון והילדים תתגברי על כל הקשיים.
פעם כששאלתי: "איך את מרגישה", אמרת: "אני מעורב ירושלמי", הרבה צוחקת וגם לפעמים בוכה.
לאורך כל הדרך נאחזת בחיים. לא ויתרת על נסיעה לחתונות ואירועים חברתיים.
היית מעורבת בנעשה במפעל, בתחילה מהבית ובתום הטיפולים גם מהמשרד.
כמה שמחת לספר לי שאוהד הציע לאפרת נישואים. אמרת שצריך רק להזמין והדברים כבר מסתדרים. נראה היה שהתקופה הקשה היא נחלת העבר בלי טיפולים, בדיקות וכל השאר. ואז התגלו הגרורות הארורות ואיתן ההידרדרות והשתיקה... והגעגועים לימים אחרים, לשמחת החיים שלך, לחיוכים,לשיחות הרבות איתך, מהן תמיד יצאתי מעודדת ומצוידת בעצה טובה, מתכון או תובנה. לאהבה שלך ולאור ששלחת לכולם, לשיחות על הילדים וכמובן להתלהבות שלך בשיחות על אירוח , אוכל ובישולים.
היום מתחלפת אצלי התמונה. במקום אותה תמונה במטבח תעלנה תמונות צבעוניות מאותם ימים אחרים מלאי שמחה ואהבת החיים, כשאת מחייכת והראש מלא תלתלים..נקטפת בדממה קשה מנשוא.
הלב שואל מדוע
ואין סוף ואין קץ לאותו געגוע.
ועוד דבר קטן בינך וביני,
היום הוא יום ההולדת של אימי, אהבת אותה כל כך.
שתיכן ניחנת באותן תכונות: יפות, אצילות נפש, עם שמחה וחכמת חיים, כוחות הישרדות מיוחדים ואשפיות במטבח.
זו את שתמיד אמרת שאין מקריות...
אוהבת תמיד
[b]עדנה נוה[/b]
26.9.10[/color][/size]
[size=150]הספד של חסידה אבינר[/size]
