על ידי אסתי סלע » יום רביעי 01 אוגוסט, 2012 13:50
י"ג באב תשע"ב
1 באוגוסט 2012
הלכו בדרכם
לזכרם של לאה ופסח הומינר ז"ל
טוֹב-רָשׁ, הוֹלֵךְ בְּתֻמּוֹ-- מֵעִקֵּשׁ דְּרָכַיִם, וְהוּא עָשִׁיר. (משלי כ"ח, ו')
- פסח ולאה עם הבת הבכורה נגה
לאה לבית קורנגולד, שנחשבה ליפה בין שוטרות ירושלים, ידעה לנהל שיחת חולין בכמה שפות וגישתה אל הזולת היתה ישירה להפליא. בזכות נתונים אלה, היא זכתה לשרת כשומרת ראש של מבקרים חשובים שהגיעו מן העולם הגדול אל מדינת ישראל הצעירה. באופן מיוחד, אהבה לאה לספר על הזמן בו ליוותה את הקומיקאי
דני קיי וכן על מפגשיה עם
פולה בן גוריון. פסח הומינר, איש משמר הגבול, פגש את לאה במסיבה של שוטרים והשניים שהפנו עורף לעולם האורתודוכסי בו צמחו, באו בברית הנישואין. פסח הוצב ב
קיבוץ נחל עוז שסבל מהתקפותיהם של הפידאיון. הוא הנציח את כאבו על הירצחו של המא"ז הנערץ
רועי רוטברג כשנתן את שמו לבנו. אחרי רועי כחול העיניים, הגיחו אל העולם יאיר ששמו נתן ביטוי לנטייה המשפחתית ללח"י ולאצ"ל ואהוד ששמו העיד על תקוות האב, כי הרך הנולד יגדל להיות שופט שיעשה צדק בעולם. מאחר ובשמות עסקינן, הרי שיש לציין כי הבת הבכורה נגה, זכתה בשמה רק לאחר שהאם הטריה איימה כי לא תצא מבית החולים כשהיא נושאת בזרועותיה תינוקת "עם שם של זקנה גלותית". כך נשאר השם עליזה-פריידא על שם אמו המנוחה של פסח, כשם שני בתעודת הלידה שהונפקה בניסן תשכ"ב.
שני הירושלמים לשעבר, ניהלו אורח חיים חילוני חלוצי וציוני. אלא שהזהות היהודית החזקה בצבצה מכל פינה, כאילו אומרת- כל כמה שלא תנסו למגר אותי מחייכם, לא תצליחו בכך. הם היו שונים ממרבית החברים במושב שבו חיו שנים כה רבות. אחד הביטויים לשוני זה, נמצא בשיר שכתבה בתם הבכורה:
אחרי התקפת מחבלים על המרפאה במושב,
אמא אמרה שזה שום דבר.
והקטיושה שהתרסקה בחצר ושלחה אותנו למקלט,
גם אז אמרו לנו שזה שום דבר.
גם הגופות של המסתננים שראינו אחרי
המרדף של הלילה, לא הייתה להן משמעות.
כנראה ככה ועדת חינוך ביקשה שיאמרו לילדים.
ועדת חינוך הייתה ההורים הכי צעירים והכי יודעים הכל במושב.
ההורים שלי לא היו בוועדה כי הם גדלו בירושלים עם רקע דתי
ובלי שום הבנה בחינוך התיישבותי.מספרי הזהות הקצרים של לאה ופסח, מעידים על היותם בין הראשונים שזכו לתעודת זהות בישראל הפוסט מנדטורית, לא פחות משהם מעידים על ריצתם הבהולה להשיג תעודת זהות במהירות האפשרית. לאה שזייפה את גילה כדי שתוכל לפלס את דרכה אל העולם החופשי בגיל שש עשרה, למדה בבית הספר לבנות 'שפיצר'. על ימיה שם, לא היו לה דברים טובים לספר. נראה כי לפרק זה, היה חלק משמעותי בהחלטתה להפוך לחילונית: "אם מורה דתיה משפילה ילדה רק משום שהיא ענייה", נהגה לומר, "יותר טוב לא להיות דתיה". העוני ליווה את לאה ופסח הומינר כאילו היתה זו בחירה הדדית ומכוונת. הם לא הרגישו בנוח בסביבה עתירת דברי תפנוקים ונדמה כאילו לא אחת, חיבלו במו ידיהם בסיכויים להצלחה כלכלית. הם לא החשיבו במיוחד פריטים המסמלים סטאטוס כלכלי או עזרים של נוחות. פסח בבגדיו התלויים עליו ברישול, נהג ללכת שנים רבות בלא נעליים לרגליו. עד כדי כך היה מורגל ביחפנותו, עד שפעם נהג לנתניה לבית גיסו מוטקה דגני (פיגורה בפני עצמה) ורק כשירד מן הרכב המקרטע, גילה שהגיע אל העיר הגדולה ברגליים יחפות. את המבוכה שנגרמה למשפחה באותו יום בשיכון צבא קבע בו כולם רואים את כולם, קשה לשכוח. לאה הייתה לבושה תמיד בבגדים נאים שהגיעו מחברתה הטובה שירדה לארצות הברית ופניה המטופחות והצחות, חרף החיים בסביבה מדברית, העידו על החשיבות הכל כך פולנית שייחסה להופעתה הנשית. אך בזה הסתיים פינוקה העצמי - כל מתנה שקיבלה אי פעם וכל פריט מותרות שהגיע לידיה, נשלחו אחר כבוד אל ארון מיוחד לאפסון. תהליך הגליה זה לווה דרך קבע במילים "חבל להשתמש, אולי בהזדמנות"... רק לאחר שנסתלקה מן העולם, נפתח "ארון הקודש" וסדינים, מפות וכלי בית מהודרים שיש בהם כדי לכלכל נדוניה של עשר כלות עשירות, נחשפו לעיניהם המשתאות של בני המשפחה.
בצד "ארון הקודש" היה גם "ארון הברית". היה זה ארון מתכת שהתפקע מרוב מצרכים. גם בשנים בהן כבר היתה צרכניה במושב ובני משפחה הגיעו לסופרמרקט בדימונה או באילת על בסיס קבוע, הוסיפה לאה לאגור מצרכים, משל הרעב אותו חוותה בירושלים של ימי הצנע, עלול לשוב ולפקוד את מעונה.
חוש ההומור המיוחד של לאה ופסח לא עזבם מעולם. לא אחת, קינטרו זה את זו ולא פעם היה פסח מעולל תעלולים שלא היו מביישים גם את במאי הקומדיות הנועזות והיצירתיות ביותר. לאה ביטאה את חוש ההומור שלה באמצעות השפה העסיסית שהיתה שגורה בפיה ונראה כי לא כולם באמת הבינו את כפל המשמעות ואת האירוניה שהטמינה בשיחתה עם הזולת. כשרון גדול נוסף היה לה ללאה – היא היתה מעורה בכל הנעשה בארץ ובעולם עד לפרטי פרטים. כיצד אשה זו אשר חיתה בקצה העולם, ריכזה אצלה כל כך הרבה מידע? היתה ונשארה זו אניגמה. שנים סוערות עברו על שני האנשים שגם בערבה הצחיחה לא חדלו להיות ירושלמים ואשר אירועים מורכבים ליוו את חייהם שם. למרות כל אלה, הם נותרו נאמנים לברית שכרתו ביניהם ולדרך החתחתים בה בחרו, עד הרגע האחרון.
נגה כוכבי (לבית הומינר)
י"ג באב תשע"ב
1 באוגוסט 2012
[b]הלכו בדרכם
לזכרם של לאה ופסח הומינר ז"ל
טוֹב-רָשׁ, הוֹלֵךְ בְּתֻמּוֹ-- מֵעִקֵּשׁ דְּרָכַיִם, וְהוּא עָשִׁיר. (משלי כ"ח, ו')[/b]
[attachment=0]פסח ולאה הומינר עם הבת הבכורה נגה.jpg[/attachment]
[b]לאה לבית קורנגולד, שנחשבה ליפה בין שוטרות ירושלים,[/b] ידעה לנהל שיחת חולין בכמה שפות וגישתה אל הזולת היתה ישירה להפליא. בזכות נתונים אלה, היא זכתה לשרת כשומרת ראש של מבקרים חשובים שהגיעו מן העולם הגדול אל מדינת ישראל הצעירה. באופן מיוחד, אהבה לאה לספר על הזמן בו ליוותה את הקומיקאי [b]דני קיי[/b] וכן על מפגשיה עם [b]פולה בן גוריון.[/b]
[b]פסח הומינר, איש משמר הגבול,[/b] פגש את לאה במסיבה של שוטרים והשניים שהפנו עורף לעולם האורתודוכסי בו צמחו, באו בברית הנישואין. פסח הוצב ב[b]קיבוץ נחל עוז [/b]שסבל מהתקפותיהם של הפידאיון. הוא הנציח את כאבו על הירצחו של המא"ז הנערץ[b] רועי רוטברג[/b] כשנתן את שמו לבנו. אחרי רועי כחול העיניים, הגיחו אל העולם יאיר ששמו נתן ביטוי לנטייה המשפחתית ללח"י ולאצ"ל ואהוד ששמו העיד על תקוות האב, כי הרך הנולד יגדל להיות שופט שיעשה צדק בעולם. מאחר ובשמות עסקינן, הרי שיש לציין כי הבת הבכורה נגה, זכתה בשמה רק לאחר שהאם הטריה איימה כי לא תצא מבית החולים כשהיא נושאת בזרועותיה תינוקת "עם שם של זקנה גלותית". כך נשאר השם עליזה-פריידא על שם אמו המנוחה של פסח, כשם שני בתעודת הלידה שהונפקה בניסן תשכ"ב.
שני הירושלמים לשעבר, ניהלו אורח חיים חילוני חלוצי וציוני. אלא שהזהות היהודית החזקה בצבצה מכל פינה, כאילו אומרת- כל כמה שלא תנסו למגר אותי מחייכם, לא תצליחו בכך. הם היו שונים ממרבית החברים במושב שבו חיו שנים כה רבות. אחד הביטויים לשוני זה, נמצא בשיר שכתבה בתם הבכורה:
[b]
א[color=#400040]חרי התקפת מחבלים על המרפאה במושב,
אמא אמרה שזה שום דבר.
והקטיושה שהתרסקה בחצר ושלחה אותנו למקלט,
גם אז אמרו לנו שזה שום דבר.
גם הגופות של המסתננים שראינו אחרי
המרדף של הלילה, לא הייתה להן משמעות.
כנראה ככה ועדת חינוך ביקשה שיאמרו לילדים.
ועדת חינוך הייתה ההורים הכי צעירים והכי יודעים הכל במושב.
ההורים שלי לא היו בוועדה כי הם גדלו בירושלים עם רקע דתי
ובלי שום הבנה בחינוך התיישבותי.[/color][/b]
[b]מספרי הזהות הקצרים של לאה ופסח,[/b] מעידים על היותם בין הראשונים שזכו לתעודת זהות בישראל הפוסט מנדטורית, לא פחות משהם מעידים על ריצתם הבהולה להשיג תעודת זהות במהירות האפשרית. לאה שזייפה את גילה כדי שתוכל לפלס את דרכה אל העולם החופשי בגיל שש עשרה, למדה בבית הספר לבנות 'שפיצר'. על ימיה שם, לא היו לה דברים טובים לספר. נראה כי לפרק זה, היה חלק משמעותי בהחלטתה להפוך לחילונית: "אם מורה דתיה משפילה ילדה רק משום שהיא ענייה", נהגה לומר, "יותר טוב לא להיות דתיה". העוני ליווה את לאה ופסח הומינר כאילו היתה זו בחירה הדדית ומכוונת. הם לא הרגישו בנוח בסביבה עתירת דברי תפנוקים ונדמה כאילו לא אחת, חיבלו במו ידיהם בסיכויים להצלחה כלכלית. הם לא החשיבו במיוחד פריטים המסמלים סטאטוס כלכלי או עזרים של נוחות. פסח בבגדיו התלויים עליו ברישול, נהג ללכת שנים רבות בלא נעליים לרגליו. עד כדי כך היה מורגל ביחפנותו, עד שפעם נהג לנתניה לבית גיסו מוטקה דגני (פיגורה בפני עצמה) ורק כשירד מן הרכב המקרטע, גילה שהגיע אל העיר הגדולה ברגליים יחפות. את המבוכה שנגרמה למשפחה באותו יום בשיכון צבא קבע בו כולם רואים את כולם, קשה לשכוח. לאה הייתה לבושה תמיד בבגדים נאים שהגיעו מחברתה הטובה שירדה לארצות הברית ופניה המטופחות והצחות, חרף החיים בסביבה מדברית, העידו על החשיבות הכל כך פולנית שייחסה להופעתה הנשית. אך בזה הסתיים פינוקה העצמי - כל מתנה שקיבלה אי פעם וכל פריט מותרות שהגיע לידיה, נשלחו אחר כבוד אל ארון מיוחד לאפסון. תהליך הגליה זה לווה דרך קבע במילים "חבל להשתמש, אולי בהזדמנות"... רק לאחר שנסתלקה מן העולם, נפתח "ארון הקודש" וסדינים, מפות וכלי בית מהודרים שיש בהם כדי לכלכל נדוניה של עשר כלות עשירות, נחשפו לעיניהם המשתאות של בני המשפחה. [b]בצד "ארון הקודש" היה גם "ארון הברית". [/b]היה זה ארון מתכת שהתפקע מרוב מצרכים. גם בשנים בהן כבר היתה צרכניה במושב ובני משפחה הגיעו לסופרמרקט בדימונה או באילת על בסיס קבוע, הוסיפה לאה לאגור מצרכים, משל הרעב אותו חוותה בירושלים של ימי הצנע, עלול לשוב ולפקוד את מעונה.
[b]חוש ההומור המיוחד של לאה ופסח לא עזבם מעולם. [/b]לא אחת, קינטרו זה את זו ולא פעם היה פסח מעולל תעלולים שלא היו מביישים גם את במאי הקומדיות הנועזות והיצירתיות ביותר. לאה ביטאה את חוש ההומור שלה באמצעות השפה העסיסית שהיתה שגורה בפיה ונראה כי לא כולם באמת הבינו את כפל המשמעות ואת האירוניה שהטמינה בשיחתה עם הזולת. כשרון גדול נוסף היה לה ללאה – היא היתה מעורה בכל הנעשה בארץ ובעולם עד לפרטי פרטים. כיצד אשה זו אשר חיתה בקצה העולם, ריכזה אצלה כל כך הרבה מידע? היתה ונשארה זו אניגמה. שנים סוערות עברו על שני האנשים שגם בערבה הצחיחה לא חדלו להיות ירושלמים ואשר אירועים מורכבים ליוו את חייהם שם. למרות כל אלה, הם נותרו נאמנים לברית שכרתו ביניהם ולדרך החתחתים בה בחרו, עד הרגע האחרון.
[b]נגה כוכבי (לבית הומינר)[/b]