מדובר בספר הרבה יותר ותיק, שיצא בספריית עם עובד
לפני למעלה מ-20 שנה, גאלתי אותו מבדידותו על אחד המדפים הנשכחים בספריה. לפעמים כדאי להציץ גם בהם...
תמיד, כששילח לאויר איזה "ניאמה" בעל צורה לא נהירה לי, ביאר לי דודי ואמר:
"צריך לנסות לעשות עפיפונים שיהיו שונים בתכלית מכל מה שקיים, מכל מה שכבר מכירים. דבר חדש לגמרי. אבל אז צריך להחזיק בקצה החוט חזק יותר, כי אם מרפים הם יוצאים לרדוף אחר תכלת השמים, ובנפלם עלולים לגרום נזקים כבדים."
לפעמים נדמה לי כי העפיפון הוא המחזיק באמברואז פלרי בקצה החוט...
..דודי עזר לי להקים בירכתי אחד הגאיות, במקום הקרוי "המעין העתיק", ויגואם של אינדיאנים, סוכת ענפים מחופה שעונית, ובה התיחדתי עם ספרי אוליבר קרווד ופנימור קופר לחלום על אפאשים וסיואים או להתגונן עד הכדור האחרון מפני כוחות אויב הצרים עלי; וכפי שמחייבת המסורת, נלחמתי תמיד מלחמת "מעטים נגד רבים". יום אחד, באמצע יוני לאחר שהשבעתי את גרגרנותי והתנמנמתי, פקחתי פתאום את עיני וראיתי לפני ילדונת בלונדית, חבושה כובע-קש רחב-תיתורה סוקרת אותי בחומרה. מתחת לענפים שיחקו השמש והצל, ועד עצם היום הזה, לאחר שנים רבות כל-כך, נדמה לי כי משחקי האור והצל סביב ללילה לא חדלו מעולם, באותו רגע של התפעמות, שאז לא הבנתי את טיבה ואת סיבתה, ניתנה לי כאין התראה. בהיסח-הדעת, מחמת איזה כוח פנימי - או חולשה פנימית - שאיני יודע מה הם הושטה ידי במחוה סופית ונחרצת, אלא שבשעת מעשה לא היה לי אפילו מושג קל שבקלים כי כך הוא: חופן תותים הושטתי להתגלות הבלונדית חמורת-הסבר. אך לא נחלצתי מידה בקלות כה רבה. הילדונת התישבה לה לצדי, ובלי לשעות למנחתי הניחה ידה על הסל כולו. כך נקבעו התפקידים לצמיתות.
בשני הקטעים שצטטתי (לא טרחתי להקליד, אלא העתקתי מתוך מייל של מועדון הקריאה) מופיעים שני המוטיבים העיקריים בספר: העפיפונים שבונה הדוד, עם כל הסימליות שמתלווה אליהם והאהבה שמלווה את הסיפור מתחילתו ועד סופו והופכת אותו למעין סיפור אהבה, שהוא הרבה יותר מ"סתם" סיפור אהבה. מעבר לכך, זהו סיפור מרתק שנקרא בנשימה עצורה ומביא גם את סיפורה של צרפת בימי מלחמת העולם השניה, מזווית לא כל כך שיגרתית.
