"פרא אדם" "המורה הדגול שמילקיהו" ו"תעלומת הילקוט" של פוצ'ו- תענוג צרוף בניחוח של פעם. הספרים נכתבו בשנות השישים, ומספרים על הווי האליפים בבית הספר החקלאי הבדיוני חושחש, בהנהלת מר חגב.
הגיבורים פה לובשים מכנסיים קצרים וסנדלים, עובדים בפלחה ואוכלים לבנייה. הם תמימים, חדורי ציונות ואהבת הארץ. מדובר על זמנים בהם נסע מנהל בית הספר ליום עיון באוטובוס.
הספרים הם קודם כל מצחיקים להפליא. הומור לא מתחכם ולא אנין, אלא הומור בריא וארצי שגורם לקורא לפרוץ בצהלות אושר כל כמה עמודים. אני אהבתי במיוחד כי היה בספרים משהו שדומה קצת להווי המושב שהכרתי: הצרכנייה, המטעים, האוירה בכלל. אין פה מסר עמוק ומייסר, אין תובנות אנושיות מכאיבות, אין אמת מזעזעת שתופסת את הקורא פעור פה. יש אנשים רגילים, עובדים ולומדים, שחיים בקהילה קטנה סגורה ומפרנסת את עצמה. כמו בכל קהילה קטנה, כל אירוע חריג, כגון ילקוטו הנעלם של המורה, מכתבי אהבה מסתוריים שהגיעו אליו, או מדריך האליפים שנכפת והושאר ברפת, הופכים את עולמם השלו של אנשי האדמה והרוח האלו על פניו. לזה עוזר המדריך הנמרץ עודד, בוגר בית הספר שנשלח מהמשק לחנוך את האליפים הפרועים, והוא חובב ספרי בלשות ומסתורין...
קל לקריאה, משמח את הלב, מזכיר נשכחות, כייף אמיתי.
הערות לקורא הרגיש לפרטים:
הספר נכתב בשנות הששים, ומכאן כמה בעיות.
יש בהם, בספרים, כמה פרטים שהיום לא היו "עוברים", הן מבחינה לשונית ("התחלק" במקום "החליק"), הן מבחינה פוליטית ("הכושי מסקוטבורו") והן מבחינת קוהורנטיות (למחסנאי קוראים פעם שלמה ופעם שמואליק, מרים היא פעם החובשת ופעם הספרנית..). האיורים הפשוטים לא תמיד הולמים את הכתוב ( בדף המדגיש את תסרוקתו המסודרת של אחד התלמידים הוא צוייר עם רעמת תלתלים פרועה על ראשו)...
אבל, כמו שנאמר: בקטנה! לקחת הכל ברוח טובה, להתגבר על הפספוסים האלו, ולהרוויח כמה שעות של הנאה צרופה.
