יום הזכרון לחללי צהל

כל מה שיושב לכם על הלב, ולא מתאים לפורום אחר.
כדי לכתוב יש להרשם לפורום.

מנהל: גילה טל

יום הזכרון לחללי צהל

הודעהעל ידי רני » יום שבת 21 אפריל, 2007 8:54

ציטוט
כתב משה שמיר

נהיה ראויים להם

והבית נעשה ריק. אבא ואמא מאבדים עם כל רגע חולף את נטפי חייהם. הם הולכים אליו, אל הנופל, בכל ליבם ובכל מאודם הולכים לבוא אליו .
בחוף הים יחסר גופו החסון והצוהל. ולא יהיו הטיפות המלוחות מנצנצות על חזהו ועל זרועותיו בשמש.
והנערות יהיו חסרות אותם, הרבה הרבה בחורי חמד יהיו חסרים.
אלה שהיו מחיים את מראה הרחוב, אלה שעשו את מוצאי שבתה של תל-אביב לחג של אורים וצחוק, אלה שיצאו ברכיבה לואדי, אלה שהישקו פרדס, הנהגים הצעירים, פועלים, גימנזיסטים שכתבו חיבורים טובים וחלמו על ספרות.
בתינו מתרוקנים ועוד יתרוקנו. אבא ואמא מאבדים אט אט את נטפי חייהם. כולנו הולכים אליהם. שאלה של זמן בלבד. אך הם, מעיד אני עלי שמים וארץ, הם לא רצו למות, הוי, כמה לא רצו למות!
וכמה אהבו את החיים האכזריים והקצרים, היפים והעקובים מדם שלנו.
בינתיים הלכו אחריהם גם אלה שלשמע הידיעה המרה נשכו לרגע את שפתיהם והפליטו מלה מרה וכבושה של כאב. בינתיים נפלו גם אלה אשר בשם נקמת-דמם הלכו לתוך האש.
הם לא המציאו את המלחמה הזאת, ולא השתוקקו לה ולא נולדו לא בשביל להמית ולא בשביל למות - אבל כשם שהיה להם הכל מובן, ללא שאלות, כשם שהמולדת לא הייתה בשבילם נאום או מליצה או "ערך" או שאיפה אלא עובדה המצורפת מנוף, ושכנים, וזכרונות ילדות,
ומושגים של ריח, ונטיות היצר ועובדות כמות שהן: נשימה, רקיע, ים, עננים - כשם שהכל היה טבעי ומובן מאליו, כן הייתה גם ההליכה עד הסוף.
כשם שאין שואלים למה ארצנו הריה הרי סיד הם או למה מגדלת היא דווקא שקמה וזית - כן אין שואלים למה צריך להגן עליה או למה צריך לפסוע למענה בלילה בין אותם ההרים או אותן חורשות זית.
כשם שברור כי הים, הים הכחול שלנו הוא אדיר, וטוב שיש לנו חולות, והאמפיתיאטרון הטבעי של דליה נפלא הוא בעצרת מחול המונית - כן ברור שצריך לעמוד ולהגן על כל אלה, ובאותה השתקעות והתמסרות וחד צדדיות בהן נעשה הכל.
והולכים להילחם בשביל לחיות.
אבל נופלים, כן, והבית נעשה ריק, אבא ואמא מאבדים אט אט את נטפי חייהם.
נאחזים במלחמה, בחברים, באחים, נאחזים בעמל , מבקשים את עקבות הבן האבוד בחול, מבקשים את עקבות אור פניו בעיני הנערות שאהבוהו, מבקשים את טביעת האצבעות של חייו החולפים בכל גביע ששתה והותיר או לא הותיר. מבקשים לבנותו מחדש, מקטעי חיוך, מפיסות מכתבים, מספורי חבר, מספר שקרא מ"שבריה" שהותיר אחריו, מנעלי ספורט.
איך בונים אדם מחדש?
כל אדם בעולמנו הוא סיפור אשר מעולם עוד לא סופר כמותו ולעולם כמותו לא ישוב. בו התחיל ובו נסתיים. הנה לבלב הנה נסתיים. הנה תמה - בכל העולם כולו - בכל מלוא המרחב האדיר, החשוך, המפחיד של נצח הזמן ונצח המקום - הנה תמה פרשתו של אדם. די, שוב לא תחזור, לעולם. יהיו עוד מיליונים, מיליארדים, יהיו עוד כל הדברים היכולים להיות אבל הוא, אליק
או דוד, או יעקב - הוא כבר לא יחזור. בלתי אם בנו. בקיום הרועד, הטראגי, המעורטל אשר בתוך מחשבתנו הקודחת, המחשבה ששוב לא יהיה לה מנוח, שעד רגעה האחרון תפרפר בתוכה, כבכלוב, הדמות המבקשת חיים של זה אשר נעקר מתוכנו.
לזכור, לזכור, לזכור ללא הפוגות! יכו הם בליבנו כדם אשר בו, יכו ללא הפסק. אל ירפו מאתנו ולו גם בעקשנות ובהתמדה טראגית של מי שאין לו זולת זאת קיום.
אנו נילחם משום שאין הם מרפים מאתנו, נהיה טובים יותר משום כך, נשנא את הברחנות, נזדהה עמם, נברך על הדרך שהנחילו לנו, נהיה ראויים להם, יהודים; נהיה ראויים לבנים ולאחים, נהיה ראויים!


--------------------------------------------------------------------------------
רני
 

חזור אל פורום תגובות

מי מחובר

משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ואורח אחד