מיומנו של חייל

[אוריה]

יומני היקר !

"הלילה סוער מכל, אנחנו שוב יוצאים לפעולה רגלית.
אנחנו שומעים צעקות מהבסיס המרוחק אך לא עוצרים לרגע קטן.
אנחנו מפוחדים, אבל לא חושבים לרגע לחזור או לברוח מהגורל.
כל אחד ידע שהמשימה הזאת קשה ויכולה להיות סופו או סוף חבריו הטובים.
אף אחד לא הסתכל לעברו של אף אחד. אף אחד לא הסתכל על המשך הדרך הארוכה והאין סופית הזאת שרק מחכה שנלך בה ונאבד בדרך.
פתאום! אנחנו שומעים יריות מקדימה, אנחנו שולפים את הרובים שבידנו ומתחילים לירות לכל עבר.
נתן, החייל שהיה לידי נפגע בידו וקראתי לחובש אך הוא לא שמע אותי, רצתי ולקחתי מידיו את הערכה.
הלכתי וחבשתי את נתן ואמרתי לו: הכל יהיה בסדר, בסדר.
מיד הכל יגמר וניקח אותך לבית החולים הקרוב".

סיפור מאת אוריה בן-בסט תלמידת כיתה ד' מגן יבנה.

(אוריה מתארחת אצל חברים בספיר ולמדה השבוע בבי"ס היסודי שיטים)