הדגל שלהם כבר לא כחול לבן.

[יעל]

יורם טהר לב כתב:

הדגל שלי הוא כחול ולבן אתמול, היום וגם מחר
הדגל שלי הוא כחול ולבן כמו הים והמידבר.

אני וגם הסבתא ישבנו פה בצוותא על הספסל שבגינה
וסבתא שוב חוזרת ושוב היא מספרת מה שהיה לפני המדינה.
היום הכול פורח גדל ומתפתח רואה ולא מאמינה
והיא תמיד חוזרת צוחקת ואומרת אסור לשכוח את המנגינה:

הדגל שלי הוא כחול ולבן אתמול, היום וגם מחר
הדגל שלי הוא כחול ולבן כמו הים והמידבר.

ילדים הורים וגם עדנה לב, שרו ושמחונו בימי העצמאות שחגגנו.

מזה כמה ימים מסתובבים בני נוער תלמידי תיכון ברחובות העיר הבירה (ואתמול בכיכר ציון)
ושרים לפי אותה מנגינה את המילים האלו:

הדגל שלי הוא אדום ולבן אתמול היום וגם מחר
הדגל שלי הוא אדום ולבן ושיקפצו לי פה כולם

היום הכל פורח בזכות אחד אורח
רוסי קטן שכסף פה נתן
והמדינה חוזרת להיות שונה אחרת
עם ממשלה כושלת גם ההמנון הוחלף

הדגל שלי הוא אדום ולבן אתמול היום וגם מחר
הדגל שלי הוא אדום ולבן אותו ארים בנס מול כולם

והם מצהירים בפני השומעים כי זה המנון בית הספר שלהם.
לפני שבועות אחדים שמענו וקראנו בתקשורת על משלחת נוער לפולין שהרסה בית מלון
והפכה את כל המסע להפנינג של קניות דייטים וריקודים.

אדום ולבן... אדום ולבן... אדום ולבן...
תמרור אזהרה !!!
נותר רק כפסע כדי להכניס סמל שחור בעיגול לבן על הדגל האדום ולהצדיע.

ושואלת את עצמי ואתכם - כיצד לא השכלנו להעביר את צו המורשת לדור הצעיר?
מנסה לחשוב ומסתבכת, האם זה הייאוש, הרפיון, התבוסתנות שמסמאים עיני צעירים עד
להתלהטות יצרים? או שמא דווקא הכוחניות והעושר שמושכים?
אינני עושה הכללות, הנוער המקומי שלנו נפלא אבל קוראת שוב את מילות השיר בגרסתו
הזולה, קוראת עיתונות ומצטמררת כי המגמה היא בקנה מידה ארצי היסחפות לכיוון עגל זהב
המפתה עם ארטיק חינם, מנה פלאפל בשקל, הסעות חינם וכן הלאה.
האם זו השמחה לה פיללנו? האם לא ידענו לחגוג בלא זר שיבוא ויאיר לנו את השמיים
בזיקוקין די נור?

ואני גאה בכחול ולבן, גאה בדגל שלי שמזה שנתיים מתנוסס בפתח ביתי ולא משום ששכחתי
להוריד ולאפסן לשנה הבאה, כי אם דווקא בשל הביטחון שיש לי בו ואחרי כל סופת חול זוכה
לכביסה וחוזר להתנוסס בגאווה.

שבת שלום.

[ר.]

כמה את צודקת, וכמה זה כואב!

אני חושבת לעתים קרובות, שאם סבא שלי ז"ל היה חי, הוא היה פשוט מת ממה שקורה פה. זו הארץ לה פיללנו? זו הארץ עבורה איבד חברים, אח וחצי יד שמאל?-

כן, זו בדיוק הארץ שקיבלנו, למרות שלא לזה קיווינו.

התשובה לדעתי אינה פשוטיה, אבל מתרכזת בשתי נקודות עיקריות:

קודם כל- אובדן הגאווה הלאומית, תחשות הציונות ואהבת המולדת. היום זה נחשב לבושה או לגזענות, וזה הטמטום שלנו שהבאנו את הנוער לחוש כך. כי אנשים צעירים שמרגישים כך הולכים לאיבוד. הם תלושים, מבולבלים, הם חיים פה אבל לומדים לשנוא את הארץ ולהשתוקק לעבור למקום אחר. הבעייה: המקום האחר לעולם לא יהיה להם בית, ואם חלילה יבוא יום הדין המקום האחר לא ישמור ולא ייגן עליהם כמו הארץ הקטנה והעלובה שלנו. אנחנו לימדנו אותם להיות כאלה. אנחנו כבר גמגמנו כשדובר על לאומיות, על מדינת היהודים, על ציונות. ואלו הפירות הבאושים שלנו. אנחנו אמרו שמותר לא להתגייס, מותר לעלוב בארץ, מותר ורצוי לפתח אינדבידואליזם שפוגע בחברה. חברה חזקה יכולה לעמוד בזה, ורוב ה"מהפכנים" הצעירים מתברגנים וחוזרים לתלם. משחררים קצת קיטור, משחקים בילדי פרחים או אנרכיזם לפי נטיות לבם, ובסוף מתיישירם, מחפשים עבודה, משפחה ובית ודגל. אצלנ- חברה חלשה וחדשה, אין אפשרות לעודד תהליך כזה, ובנוסף הרבה "מהפכנים" הם דווקא מבוגרים או מזדקנים שמעודדים לבוז למושג "לאומיות" "ציונוצ" ו"אהבת מולדת".



דבר שני- המירוץ אחרי העושר, הכסף.. בעוכרינו. כמו בכל מקום בעולם, זה נכון, אבל פה אין את הלוקסוס הזה להסחף ככה. אנחנו פינקנו את ילדנו ( תסמונת היהודי הנרדף? השואה? ילדי תימן החטופים? - כל התשובות נכונות). פינקנו, פינקנו ופינקנו, ולמעשה השחתנו. במקום הורים ומחנכים ניסינו להיות חברים וסחבקים. למסכנים , הילדים שלנו,אין אתגר, אין סמכות שאפשר להפנות אליה את תחושות המרד הטבעיות שמלוות את גיל ההתבגרות. הם רו להתפרע, לעורר מהומות, אבל אנחנו רק חייכנו, קיבלנו וסלחנו. לא הזדעדנו, לא עקנו ולאל נתנו להם אפשרות לפרוק את האנרגיות האלו.

לדעתי- שתי נקודות אלו מסבירות הרבה מהמב הכואב הזה...

שבת שלום, והלוואי שנהיה חכמים יותר וטובים יותר.

[אורח]

ועוד הסבר אולי לכך שהדגל הפך לקישוט ולא לסמל - מערכת החינוך (לא רק זו שלנו בערבה) שאינה דואגת ואינה מקפידה ואפילו לא מוצאת לנכון עד כמה חשוב ללמד את ההסטוריה שלנו מה שפעם קראנו לזה אזרחות לא בבית הספר היסודי ולא בתיכון ויסלחו לי המורים שיטענט שבתיכון לומדים -נכון לומדים בצמצום רב הרבה חומר ל"בגרות".
כמי שקרוב לנושא ניתן לספר שתוכנית הלימודים ביסודי עוסקת בהרחבה בהסטוריה של יוון ושל רומא את ההסטוריה של א"י לומדים בחגים מרחיבים בפסח חוזרים מחופשה ויומיים עוסקים ב"שואה" בקושי מעכלים את הנושא שהוא קשה וכבד במיוחד לצעירים ומחוסר זמן שוב מנסים בפחות משבוע לעסוק "ביום הזכרון" וביום העצמאות. קוצר הזמן אינו מאפשר להרחיב ולהבין את התהליכים הרבים שקרו ואינו מאפשר ליצור גאווה ולהבין את ההישגים הרבים והוא עוסק מכורח המציאות בסמלים שהם חשובים כמובן אבל...
אסור לנו לשכוח שמה שבשבילנו הוא אזרחות בשביל ילדינו זו כבר הסטוריה אמנם חלקם יודעים למקם על ציר הזמן מה ארע לפני מה, וששים שנה בהסטוריה זה סעיף קטן אפילו לא פרק, אבל אצלנו ובשבילנו זהו פרק גדול וארוך עם הצלחות רבות וכשלונות עם תוצאה מדהימה של ארץ נפלאה (למרות הכל) שלילדינו היא ברורה מאליו.(הם קבלו אותה על מגש של כסף)
רק כדי להסיר ספק ניסתי להסביר פן אחר שלדעתי הוא חשוב ואין כאן כל בקורת על מערכות החינוך שלנו .

[שרית]

יעל, יפה ומרגש.
לצערי אנחנו מאשימים את ביה"ס ועוד.. לא נכון, זה אנחנו זה מה שילדנו הפנימו ממה שראו ושמעו.
מתי פעם האחרונה הורה כל שהוא שוחח עם ילדיו על ההיסטוריה שלנו? מהי אזרחות טובה ? ועוד...
כאשר ילדים שומעים על אהבת המולדת וגאוות הדגל הם ממשיכים במסורת זו, (אחרת אין הסבר למירוץ של בנינו באזור ליחידות הטובות ביותר בצהל).
לא רק בבית גם בטלווזיה רואים הם מי המנהיגים,ששפתם המדוברת, שחצנותם ושלא נדבר על התנהגותם המבישה.
הם חיים בעולם שהכסף מדבר, והוא החשוב לא החבר.
אנחנו האזרחים התרגלנו לחיות את היום ולדאוג לבנים לכל טוב למחר, לא הצלחנו לבחור מנהיגות אשר תסחוף אותנו ,אולי לפחות כסף ,אבל לאהבה ועזרה להערכה הדדית, אנו מצביעים למפלגה לא לאדם, צוחקים עלינו בבחירות, כל הנבחרים שנפלטו, עומדים לחזור בגדול, אנו שוכחים מהר מאוד,.
אין ספק שביבי, ברק ועוד שכמותם יחזרו למרות העוול שגרמו כי אנחנו שמאשימים את כולם נבחר בהם ונשאר באדישות השגרתית.
מי יתן והנוער של היום יבין שחינוך זה הכל, מי יתן ומורים ירצו ללמד באהבה וברצון, ואנו אנו ההורים נכבד אותם, אולי זה גם יצליח.
מי יתן והנהגה הולמת תעמוד בראש המדינה והאנשים כמו ניצולי השואה, זקנים ומסכנים יחיו בכבוד.
מי יתן ובאזורנו יבינו שהחינוך זה לא ממוצא גבוהה בבגרות , חינוך זה עזרה לזולת, סבלנות וסובלנות שמעטים מאיתנו לא יודעים מה זה?

[יעל]

חס וחסה איני מצביעה על מערכת החינוך הממסדית כאחראית לכך.
הכל מתחיל ונגמר בבית.
אבל אחד ממנהל בתי הספר בירושלים שנשאל על כך בחר להתעלם ואמר שזו רק פרובוקציה
לרגע של נוער המחפש אקשן ואם הוא יטפל בזה הם יעשו "דווקא" ובחר להיות בת יענה.
ואני בהחלט חושבת כי מערכת החינוך כן חייבת לתת לזה משקל בעיקר כדי לאזן פערים
וידע אצל הנוער.
פחות מהפכות פוריטניות ופרוטקטורט באנגליה, פחות מלחמות לא שלנו (עד היום אני לא
מבינה מדוע למדתי את זה ולא זוכרת מי נגד מי ומה נגד מה) ויותר יהדות, ציונות,
והכי חשוב - היסטוריה קרובה.
ידידת המשפחה מירושלים מורה במקצועה במגזר החרדי שממנה אני שומעת על המתרחש
כי התקשורת עדיין לא נותנת את הדעת סיפרה לי קוריוזים נוספים:
לפני כשנתיים הוגש שאלון לתיכוניסטים -
הופתעתי וכאבתי לשמוע כי על פי מרבית התשובות ראש הממשלה הראשון היה - הרצל.
מחבר "התקווה" - צביקה פיק
ודוד בן גוריון קיבל את הזכות להיות הנשיא הראשון של מדינת היהודים.
ואני מתביישת.

תודה לכם על התגובות ועל ההתייחסות
יעלית.

[נטי]

יעל, כמה שהדברים נכונים וכמה שהם כואבים, במיוחד לאלו מאתנו ששילמו מחיר אישי כבד על מנת לאפשר לאותם ילדים יהירים ללכת ברחובות ולשיר כך.

התגובה של מנהל בית הספר היא פשוט קלאסית מה אסור לעשות. כל פסיכולוג מתחיל יודע שילדים צריכים ורוצים סמכות וגבולות, אחרת הם הולכים לאיבוד.
ילדים צועקים ושוברים כדי שמישהו יצעק עליהם, יסתכל עליהם וישים לב אליהם.

גם הילדים השרים הם אותו דבר. הם זועקים לתשומת לב, זועקים למישהו שיגיד להם" חבר'ה, עד כאן. והם זועקים לכך שאם המנהל יגיב בחומרה ההורים שלהם לא ירוצו לבג"צ ויתבעו אותו שפגע בנפש האפרוחים הרכים שלהם.

חכמים מאתנו אמרו" חוסך שבטו שונא בנו- היום אנחנו יודעים שחוץ מהשימוש הפיזי בשבט, המסר הוא נכון וזהה. טבע האדם לא השתנה מאז ימי התנ"ך ועד היום- מי שמכיר את סיפורי התנך יודע שהם אנושיים, טבעיים וקורים עד היום בצורות אחרות... בני אדם הם בני אדם..

בקיצור, התגובה שלי קצת מתברברת וזו לא כוונתי.

רציתי לומר:1- אנחנו, הורים ומנהלים, רוצים להיות נחמדים וחברים של הילדים וגורמים להם עוול נורא בכך. הם זקוקים כפי שכבר נאמר- לדמות סמכותית שיוכלו לסמוך עליה כל חייהם, למרוד בה בנעוריהם ולהזדהות אתה בגילאים אחרים. אנחנו לא נותנים דוגמא של מבוגר אחראי אלא של דמות מגמגמת, חששנית וחלושה.
2- בעונה טובה כמו שהיתה לנו השנה ( והלוואי שיבואו עוד, אמן), בואו נזכור שהכסף זה לא הכל. בואו נשמור על פרופורציות, לא ננפנף בכסף, במכוניות ובנסיעות לחול בצורה מוגזמת. זה לא טוב לנו, לא טוב לילדנו, לא טוב לאף אחד. כסף זה נהדר. אבל זה לא הכי חשוב. חשוב יותר ללמד את הילדים ערכי עבודה, חסכון ושליטה עצמית.
3-לשמחתי אותם נערים כסילים בדוגמא של יעל לא יודעים איך זה לחיות בארץ שאינה שלך, לפחד, להוריד את הראש, לחשוש משוטר או חייל, לקוות שאף אחד לא יכניס לך מכות רצח כי אתה יהודי. אם הם ישארו פה, הארץ האדום-לבן שלהם, סביר שגם לא ידעו, כי אחרים דואגים לשמור עליהם והגן על חייהם ורכושם. אם יתפתו ללכת לארצות אחרות - חלילה יבוא יום וכמו בצרפת אנשים יבינו שאין מקום אחר.. גם אז יקומו מהארץ הזו אנשים וכוחות כדי להציל אותם ולהביא אותם הביתה. זה המזל שלהם.. והם לעולם לא יבינו.

[eiraz]

אוי כמה שאתה צודק באמורך ילדים עושים נזק רק ורק בשביל להענש מי כמוני יודע שבילדותי לא מעט נזקים גרמתי אם להוריי או למושב/מועצה/בית ספר.
כל צעד קיצון שילד עושה הוא צעקה אחת ישירה וברורה והיא תשימו לב עלי אני פה אני רוצה את תגובתכם לרע או לטובה
התעלמות היא הפתרון המהיר אם אפשר באמת להגדיר זאת כך זו צורה להעביר את הדברים לרצף ארועים שילך ויחמיר עם כל התעלמות נוספת של אותו מנהל/הורים של אותם ילדים

אני זוכר שבילדותי כל דבר שעשיתי ונגמל בעונש כל שהוא ממשי או אפילו מבט מאוכזב מצד ההורים נצרב בראשי ובהתאם נלמד שזאת לא עושים או עושים בצורה אחרת שלא מוקצנת כל כך.

והיום הרייני משרת בצבא, לוחם בשורותיו של צבא ההגנה לישראל שנשאלתי לא מעט פעמים לגבי מה אעשה לאחר סיומו של השירות התשובה היא אחת וברורה יציאה לחו"ל לתקופה לא קבועה לפרוק מתחים, לשחרר רגליים ולצבור חוויות אך כשכל זה יגיע לקיצו רק לארץ אחת חוזר והיא הארץ שעליה אני שומר היום וכל בוקר מצדיע לדגל שלה שצבעיו לא ישתנו בעיניי כי הדגל שלי הוא רק כחול ולבן ואין שני לו

אני רק מלא תקווה שעוד אנשים/חיילים מרגישים כמוני ושאותם ילדים יבינו זאת לבסוף

[ירון ש]

היה פעם בחור אחד שקראו לו ישראל, שתמיד חלם להיות טייס.
אחרי הצבא וכמה טיולים הוא התחיל לחסוך וללמוד כיצד לטוס, ישראל השקיע ולמד עבר את הבחינות
וגם את הסימולציה, ואחרי כמה שנים סיים והגשים את חלומו והוסמך כטייס.
ביום הראשון בו ישראל היה אמור לעלות לטיסה הראשונה שלו קיבל ישראל מטוס בינוני אליו עלו 70 נוסעים
המנהל במגדל הפיקוח היה במתח ולאחר שסיימו לעלות את החפצים האישיים שלח לישראל
הודעה בקשר שהמסלול פנוי והוא יכול להמריא...
אך המטוס נשאר במקום, ניסה המנהל שנית אך ישראל לא עונה והמטוס לא זז
לאחר כ30 דקות מורטות עצבים החליט המנהל לבדוק מה קורא עם ישראל
הוא נכנס לתא הטייס ומוצא את ישראל משחק בסנייק בפלאפון

ישראל זה העם שלנו, 70 הנוסעים זה אומות העולם והמשחק בפלאפון זה הנסיון ההרסני לחקות
את תרבות המערב, יש לנו דור גדול, הילדים של היום זה נשמות גבוהות, כל עוד נאכיל
אותם בזבל של תרבות המערב שטויות תאוות דמיונות וערכים סותרים הם ימרדו ויסבלו
הם רוצים אמת, משמעות ולא הם לא מסתפקים בכסף ובמשכחי כאבים חיצוניים, או בתפרקות מתחים רגיעית,
יש להם נשמה גדולה שלא תשקוט, כמיהה לאמת
הם נורמאלים: עם סגולה, עם קשה עורף, עם קדוש
אני אוהב אותם