ליקוי - ספיישל פורים "השתא עבדי''

[יעל]

ליקוי.

הבוקר כשהשקיתי את האדניות בפרגולה, ראיתי את ציונה מתקרבת.
חייכתי, זו כבר רוטינה אצלנו ואצל השכנים - משנכנס אדר, הקפה נשפך כיין.
לא בגלל שאנחנו שתיינים חס וחסה, כמו בשל העובדה שהלחץ בעבודה ירד והפנאי בשפע.
בזמן שציונה בדקה את תכולת האדניות וחישבה מאילו יכולה לקחת שתילים בלי לפגוע במראה האביבי,
נכנסתי להרתיח מים.
כשיצאתי עם שתי הכוסות מצאתי אותה מתרווחת על הכיסא בפינה היחידה שעדיין לא מוצלת, פניה אל
השמש ועיניה עצומות.

כשציונה חושבת, אני בדרך כלל שותקת, משאירה לה להכתיב מתי ועל מה נפטפט כי בפעמים הבודדות
שניסיתי להתחיל, עשתה תנועת ביטול ואמרה משהו כמו:
"עזבי זה כלום, תשמעי מה קרה לי..." ומעבירה נושא.
אז שתקתי ורק חשבתי שממש באותה תנוחה ועל אותו כיסא שיושבת כעת ציונה, ישבתי אמש בשעות
הקטנות וניהלתי שיחה דמיונית עם הירח הלקוי בגללי, זאת אומרת לא ממש בגללי, בגלל כולנו, זאת אומרת
לא ממש בגלל כולנו, אבל כן בגלל הצל שלנו עליו.

כמעט התפתיתי להוציא את הדיגיטאלית ולהראות לציונה את הירח החסר, אבל החלטתי לא להטריד אותה.
ואז פקחה את עיניה בהתה בי במבט מעורפל ופרצה בצחוק:
"יווו את חייבת לראות אותך, את נראית כמו ליקוי ירח"
כמעט בלעתי את הלשון. קמתי ורציתי להיכנס להציץ במראה כששמעתי אותה:
"אוי גם לפרחים יש ליקוי וגם לפצ'ולי"
עקבתי אחר מבטה, פצ'ולי ששמע את שמו קם מרבצו וקרב אלינו, מיהרתי לאחוז בשתי כוסות הקפה בטרם
יטאטא אותן בזנבו המכשכש והיא עוד צוחקת.
עד שעצמה עיניה, טלטלה ראשה וכשפקחה אותן נשמה לרווחה: "זהו, נגמר" וחייכה אלי במבט ממוקד.
רק אז קלטתי.

בחופשה הגדולה של כיתה י' יצאתי עם חברה לחוף פלמחים לתפוס צבע. רבצתי על הגב ורותי ישבה לידי.
לפתע שמעתי קול בס:
"אולי תזוזו לשם? אנחנו רוצים לשחק כאן"
התרוממתי, נתתי מבט מעורפל בזה שהעז להפריע לטקס השיזוף ופתחתי עליו פה בשם חופש הפרט, הצדק
ומה לא, והוא? הוא התקפל בהתנצלות.
כשנשכבתי חזרה התנפלה עלי רותי - איך העזתי להבריח חתיך כזה ואיזה צבע ים בסערה היה לו בעיניים,
בהיתי בה מתוסכלת, איך להסביר לה שכל מה שראיתי - עיגול צהוב ומסביב כחול בגלל השמש שחדרה את
העפעפיים.

הפלאפון של ציונה סימן כניסת הודעה, שתי שניות אחריו גם שלי, מה שאומר קרוב לודאי הודעה מהמזכירות,
אכן. הציבור מוזמן למרכז להפנינג פורים ולבוא מחופשים. אמרתי:
"יאללה שתי את הקפה וניגש לראות את הילדים".
ציונה עיקמה את הפרצוף: "לכי, לי אין חשק, מי מסוגל לשמוח בכלל?"
זהו, יצא המרצע מהשק, היא מתחילה לדבר.

האמת? גם לי לא שמח במיוחד, אפילו "ארץ נהדרת" לא הצליחה להרים לי את מפלס הדיכאון.
ואז היא שואלת:
"ראית את הליקוי בלילה?"
"בטח, זה היה מדהים, אפילו צילמתי" אני מתלהבת "רוצה לראות?"
והיא:
"לא. מה יש לראות? למה ללכת כל כך רחוק? תסתכלי מסביב, לא צריך טלסקופ, גם לא משקפת, אפילו
משקפיים לא צריך, הכל כאן ליקוי."
שתקתי וזכרתי את השיחה הלילית שלי עם הירח המתנדף.

אתם יודעים מה? היא צודקת, תחשבו על זה, זה לא רק ליקוי ירח, כי מה שיש אצלנו זה בעצם ליקוי מאורות.
בכלל, מאז שהיינו ילדים רצינו שיבוא כבר פורים, התפללנו לו ושרנו:
"מדוע לא יבוא פורים פעמיים בשבוע".
אז הנה הוא בא.
ולא רק פעמיים כי אם כל יום.
תראו מה קרה לנו?
אפילו שרוליק, כן זה שמתעורר כל בוקר מוקדם כדי להעיר את השמש אמר לי:
"זה לא ארץ שלי, לא ככה, זה כמו ספארי, כל פר מלך, כל מלך נחש ובין הרגליים פרגיות שאוספות שאריות".

"אז את חושבת שלראות את הילדים מחופשים - יעשה לי את זה?" אני שומעת את קולה של ציונה חודר לי
למחשבות, והיא ממשיכה:
"חיות, זה מה שיש לנו כאן, גן חיות"
מעניין - אני חושבת - אם גם היא פגשה לאחרונה את שרוליק.
"לא צריך שכל כדי להיות שר, שלא לדבר על ראש ממשלה או נשיא, הכישורים היחידים זה רק לזכור לא
למצמץ ולאמץ איזה רוטוויילר זר צמוד שישכנע, וכל זה רק כדי להכין לעצמו קופה נוספת על קופת שרצים
שכבר מחזיק."
ואני מוצאת עצמי מהנהנת ושואלת:
"אז מה ציונה? שנרים ידיים? רגליים? נסגור את הפה? את הלב? יש לך הצעה מעשית?"

שתקה אז המשכתי:
"תראי, גדלתי מפורים לפורים על התזה שכל אחד מתחפש למה שהוא רוצה להיות כשיגדל.
בגיל 10 שכנעו אותי להתחפש למלכת הפרחים ואחרי יומיים שהסתובבתי עם וילון וחישוק סביב הרגליים
שגרם לי ללכת כמו סינית, נשבעתי שאיש יותר לא יצר צעדיי. מאז אני לא מתחפשת. לא לחיה, לא לרוטשילד
ולא למלכה, לא נושאת כתרים לא לי גם לא תארים ואני שמחה.
יודעת ליהנות מהיחד בלי לדפוק טקילה ובלי לקחת שאכטה מזדמנת, או להסניף אבקה מפיצוציה, יודעת
לרקוד בלי שאיזה די ג'יי עם שערות מבריקות ושרשראות מוזהבות ישאג לי:
"היידההההה לרחבהההההההה" ומסביב יענו לו: "יההה הופ הופ הופפפפפפפפההההה..."
כי כשאני רואה את זה אני מצליחה לחשוב רק על דבר אחד -
איזה פספוס שלא למדתי אנתרופולוגיה.
אז את רוצה שנכנע? שנלך עם זרם הביבים?"

ציונה תקעה בי זוג עיניים במבט חודר, ניסיתי אבל לא הצלחתי להבין מה אני קוראת בו, ואז התחילה לשיר:
"תשועתה הייתה לנצח
תקוותה בכל דור ודור..."
והוסיפה:
"יאללה, שימי נעליים בואי נלך".


פורים 4/3/2007

[מיכלי]

אוי יעלי ,כמה שזה מקסים , עצוב ,ומרגש
תודה ,

[יעל]

תודה מיכלי

מעודד לקבל משוב (לכל כיוון)
ולדעת כי קוראים.

ונכון שזה עצוב חרף קלילות המלים.

תודה לך.