שלשום לפנות בוקר התעוררתי לצפירות רוורס של משאית וחריקות של גרירה .מבט דרך החלון
הראה לי רק אפלולית שחר ולפי הילת האור שמשהו מתרחש אצל ציונה באזור של האורווה,
סגרתי אותו ואת התריסים, הדלקתי מזגן והמשכתי לישון.
ב- 6:30 כשישבתי בפרגולה אוחזת כוס מים רותחים עם לואיזה ונענע, ראיתי את ציונה מתקרבת.
"חיכיתי שתצאי" אמרה ולא הוסיפה.
הבנתי שהפעם לא סתם, כי ברגיל צועקת לי עוד מעבר לשיחים - "תכיני, אני באה לקפה".
הצבעתי על הכיסא לידי ואמרתי: "אני כבר חוזרת"
המים בקומקום עוד היו חמים, הכנתי לה בדיוק כמו שאוהבת - פושר בלי סוכר והוספתי בצד
פרוסת עוגת דבש.
כשיצאתי ראיתי אותה רובצת על הכיסא ברשלנות לא אופיינית לה, ידיה שמוטות, ראשה מוטה
אל המסעד ומבטה בוהה בתקרת הפרגולה.
"את צריכה לקנות מפוח לסלק את השלכת מהפרגולה" אמרה "זה נושר לתוך הקפה"
"לא נורא, נחמד לראות שלכת, וביום חמישי יואב מגיע לגינה ותמיד מביא איתו גם מפוח וזה
חוסך לי עבודת חצרן"
"את חכמה" אמרה "אולי כדאי להסביר גם לו"
"למי?"
אבל היא שתקה. וכשהיא שותקת אני יודעת שמשהו לוחץ בתוכה, אז שיחקתי את המשחק ושתקנו
יחד. ואז התרוממה, התיישבה יציבה וזקופה על הכיסא, הביטה אל הקפה ואמרה:
"מממ...עוגת דבש, זה בדיוק מה שחסר לי להמתיק".
"נווו, תוציאי" ביקשתי.
נתנה מבט אחורה לכיוון החצר שלה, נאנחה וגיחכה:
"שמעת הבוקר את הרעש באורווה?"
"זה בוקר אצלך? אצלי עוד היה לילה, שמעתי, אבל המשכתי לישון"
אצל ציונה האורווה הפכה להיות דרך חיים, יש בה שלושה סוסים מבית טוב, אבל בעיקר המון חמורים
ובין הרגליים שלהם משוטטות המון תרנגולות אוכלות חינם ומשמשות בעצם קישוט כי את הביצים
שהן מטילות החמורים דורסים.
אותי זה מצחיק כי הן מזכירות לי נערות טלפון שכדי לחיות בלי להתאמץ מוכנות לבוסס בכל מדמנה.
"אז הסיפור כזה: לפני שבוע בא אלי אודי, את מכירה אותו? הבחור שאחראי על האורווה שלנו"
"בטח שמכירה".
"הוא טען כי הביקוש לסיורים בשטח וליציאות של כמה ימים - גדל, המלחמה האחרונה הביאה לכאן
המון אורחים והחמורים קרסו ושחוקים מעבודה, חייבים הוא אומר, לרענן ולהוסיף 'כוח חמור' לעסק,
בעיקר לאור ההתרעות של מלחמת המשך אולי גם עם סוריה ומי יודע אם אירן לא תצטרף מעשית,
אז הוא רוצה שאקנה עוד חמורים, לפחות 50% מהמספר שלהם היום, ואומר שאחרת לא מסוגל
להמשיך לעבוד."
נדהמתי. אני יודעת בדיוק כמה קשה לציונה, אבא שלה שבזמנו עזר לה לבסס את העסק, חולה מאוד
ונמצא בבית אבות, יש לה עוד שני אחים והחלק שלה באחזקה שלו ובתשלום לתרופות שלא נמצאות
בסל מסתכם ביותר מ 15,000 ₪ לחודש, אמא שלה שנפצעה לפני שנתיים בפיגוע בטיילת ושתי רגליה
וכף ידה נקטעו לא מקבלת דבר לא מהמדינה ולא מהביטוח, הדבר היחידי שאישרו זו ויזת עבודה
לפיליפינית שמשכורתה משולמת על ידי המשפחה ז.א. ציונה והאחים שלה, אפילו דם התגייסה כל
המשפחה לתרום מיד אחרי הפיגוע, לפי דרישת בית החולים וגם כיסא גלגלים נאלצו לרכוש כי הסחבת
והביורוקרטיה עלו להם לראש.
בנוסף שני הבנים שלה בצבא ולפני חודש נגנב בבסיס התרמיל של הצעיר בזמן שהיה בתורנות מטבח,
אז מילא מכונת גילוח שהלכה, כי יש לה כמה ספייר בבית אבל על האפוד והמדים שנגנבו, נתנה לו כסף
לשלם את הקנס לאחר שחויב בדין.
"אז זה הרעש שהיה בבוקר? הבאת עוד חמורים??? "
"לא" אמרה, "אבל עשיתי מקצה שיפורים. הבאתי גדרות עם אפשרות סגירת תאים שתהיה לחמורים
פרטיות ונוח יותר בשעות המנוחה, פאנלים לסגור את הרווח בין הקירות לגג שהיה מיועד לאוורור
ומיני מרכזי שיהיה להם טוב בכל עונות השנה. וכן, הכי חשוב - אוכפים אורטופדיים תוצרת חוץ,
כי אודי אומר שרק זה ימנע בגב של החמורים פצעי לחץ"
"ואם תפרוץ מלחמה? ואם הפעם הטילים יעופו גם על תל אביב ויבואו לכאן עשרות אלפים ולא רק
אלפים בודדים, מה תעשי?"
הסתכלה בי בחיוך מריר ואמרה:
"לאודי יש חברה חדשה"
לא הבנתי ושאלתי: "ומה עניין שמיטה להר סיני?"
צחקה בלעג קל:
"נו, בחייך הרי את חכמה, את באמת חושבת שעשרה חמורים נוספים יעזרו לי? אל תשכחי שכדי לאפשר
אותם מדובר בהרחבת אורווה, תאים נוספים, אוכפים אורטופדיים והכי חשוב, עוזר ובמקרה הזה כנראה
עוזרת לאודי, מה שאומר משכורת נוספת ודירה גדולה יותר שאין לי, כי מגורי העובדים הם לבודדים, נו,
אז צריך לבנות"
פרצתי בצחוק, נזכרתי ביֵש מאין שיוצרים משרות לבני הזוג כדי לקבל מנהלים או רכזי מחלקות טובים
יותר לסקטור זה או אחר ואמרתי:
"יאללה, עזבי הכול ובואי לעבוד איתי, בשדה את רואה רחוק, רואה ירוק, מריחה פרחים, אף אחד לא
מתלונן, לא צועק ובטח לא נוער"
חייכה בעייפות והנהנה בראשה:
"את צודקת, כבר עדיף למכור, ואת הכסף לשמור בתוכנית שממנה אמשוך תשלומים לאבא ואמא וכל
חודש לנסוע לחתום אבטלה בביטוח שיהיה משהו למחיה. קפה - על חשבונך."
למחרת בשדה, שמעתי מהרדיו ברכב שהחניתי לא רחוק -
דיון פרלמנטארי על הצעת חוק חדשה שטרם הוגשה:
"לעבות את מספר חברי הכנסת ב 60 נוספים" !
נו בטח, הרי צריכים לאכלס את האגף החדש שבונים לכנסת.
ושנייה לפני שהשתטחתי על האדמה, כי מרוב צחוק לא ראיתי את יתד ההדליה,
חשבתי לעצמי:
"אני חייבת לספר את זה לציונה".
ונותר לי רק לאחל:
גמר חתימה טובה במחשבה תחילה.
לא כן?
שבת שלום!
