מתוך ספרה של נתניה בר שלום מספיר – "האמת מביטה בי"/2005
המצור על ירושלים
"בזמן
המצור על ירושלים הקימו דיירי השכונה מקלט לתפארת בבית חדש שזה עתה הסתיימה בנייתו. כל הקומה הראשונה עמדה לרשותנו, וכולם בלי יוצא מהכלל נרתמו למשימה. אפילו הדתיים מילאו שקי חול בשבת, וגם אנחנו הילדים לא טמנו ידנו בצלחת. כל השכונה הפכה בבת אחת למשפחה מאוחדת אחת.
המלחמה עברה עלינו הילדים כחגיגה אחת גדולה. לאחר הפגזה, מיד עם הישמע אות ההרגעה, נחפזנו החוצה לאסוף רסיסים מהפגזים שנפלו זה עתה על השכונה. אתי אף אחד לא יכול היה להתחרות, כי לי היה האוסף הגדול מכולם: באחד הלילות, כשישנתי במקלט,
חטף החדר שלי פגיעה ישירה מפגז שנכנס דרך החלון, נחת היישר על מיטתי ומילא אותה ברסיסים. הייתי אלופת הרסיסים!
במקלט היה כיף, בילינו בו ימים ולילות, אך בין הילדים למבוגרים כמעט שלא היה קשר. המבוגרים ישבו בינם לבין עצמם, לרוב דואגים וכועסים, ולא שיתפו אותנו הילדים בדאגותיהם: אבל אנחנו הבנו הכול, ובכל זאת לא היינו עצובים. יצרנו לעצמנו עולם דמיוני משלנו, מגוון ועשיר בהמצאות. סיפרנו סיפורים ובדיחות, התגלגלנו מצחוק וכל היום שיחקנו "מונופול". אבל הילדים סיפרו לי שבלילות אני חורקת שיניים: אז אולי בכל זאת פחדתי? אבל את רגשותיי הדחקתי עמוק בתוכי, וכלפי חוץ העמדתי פנים שמחות.
האמת היא שאינני זוכרת שבילדותי מישהו אי פעם התעניין בשלומי או בהרגשתי.
חייתי בעולם מנוכר מרגשות כשהמילה "רגש" לא נזכרה מעולם אפילו פעם אחת.
כולם חיו אז בהכחשה – לפחות אלה שאני הכרתי.
למרות הפגזים והיריות פרחו בוואדי כלניות אדומות, כחולות ולבנות, ואפילו רקפות ורודות הציצו בביישנות מבין הסלעים. אבל אותנו הן לא עניינו, כי באותם ימים התעניינו דווקא בצמח עלוב שנקרא
"חוביזה". זהו צמח ירקרק ולא מרשים שאת עליו ואת גבעוליו הבשרניים אכלנו, אף על פי שזה לא היה כל כך טעים. במצור על ירושלים נחשבה החוביזה למאכל בריא וחיוני. בכל יום בהפוגה מן ההפגזות יצאנו לשדה לקטוף מלוא הסל חוביזה ירקרקה. על מדורה בחצר הכינו האימהות כל מיני תבשילים, קציצות ומרק, ואפילו סלט – הכול מחוביזה. אז עוד לא היינו מפונקים ואכלנו כל דבר אכיל, אפילו חוביזה. הירק "העלוב" הזה ירד אלינו כמו מן מן השמים, והזין אותנו במשך כל תקופת המצור על ירושלים.
אבל המים היו האוצר היקר ביותר בעת המצור. פעמיים בשבוע באה מכלית המים וחילקה חצי דלי מים לכל נפש. בבית הספר חזרו ושיננו לתלמידים כיצד לחסוך במים: וזה היה בסדר השימוש בהם: ראשית משמשים המים לשתייה ולבישול, לאחר מכן לרחצה ולכביסה. במי הכביסה שוטפים את הרצפה, ובמים במלוכלכים שנותרו בדלי משקים את הצמחים ושוטפים את האסלה. המים הם שקבעו כמה זמן תוכל ירושלים לעמוד במצור.
יום אחד עמדנו על הגג והשקפנו על
הקרב בקטמון. שמענו קולות נפץ אדירים וראינו עשן שחור מיתמר לרקיע. ואני לא ידעתי שממש ברגעים אלה אחי הגדול קלמן נפצע בראשו.
הפציעה הייתה קלה יחסית, ואחרי ההתקפה הוא שב הביתה כשראשו חבוש בתחבושת לבנה כמו מסכה של פורים. הייתי גאה מאד באחי הגיבור שצעד זקוף קומה כשראשו החבוש נישא אל-על, ובגדיו מאובקים וקרועים. כל השכונה מגדול ועד קטון התאספה ומחאה לו כף.
אחי צבי, שהיה צעיר ממני בשנתיים, נפצע זמן קצר לאחר מכן
בקרב על עטרות, ופציעתו הייתה קשה מאד. הוא שכב בבית החולים ימים רבים, וכשחזר הביתה רגלו האחת הייתה נתונה בגבס לבן. אמא שמחה מאד על שבנה נשאר בחיים, אבל לי הייתה שמחה כפולה, כי בשל פציעתו הקשה קיבל אחי חבילת שי מהמדינה, ובה מצרכים מכל טוב, כאלה שרואים רק בחלומות: גליל של נקניק, שני תפוחי עץ אדומים, ותפוז אחד של זהב, וגם ביסקוויטים ושוקולד. בנוסף לכך קיבלה אמי פח סולר שחור כפחם!
כמה טוב שבעת מלחמה הילדים יכולים להתנתק מהמציאות הקשה, וליצור לעצמם מציאות
יפה משלהם. אני זוכרת שכל הילדים הצטערו צער רב כשהגיעה העת לעזוב את המקלט."
תמונות על הקרב להגנת קטמון בקישור הבא: אוסף התצלומים הלאומי.
http://147.237.72.31/scripts/topsrch/to ... 1&010&10&d:\\web\\wwwroot\\topsrch\\datafile\\wwwi7519.ans&KW:קטמון&ZZ&H1&101111150001111110111000000000000000000000000000&11&