ישראל חוגגת 60

[אסתי סלע]

במדור זה מוזמנים הגולשים מהערבה לשתף אותנו בסיפורי עלייה או באיזכור ותיעוד של אירועים מיוחדים בארץ שהשתתפו בהם כיחידים או עם בני משפחותיהם.
רצוי לצרף תמונות כי הן שוות יותר מ...

מי שמעוניין לשכתב את סיפורו האישי אשמח לעמוד לרשותו. אסתי.



מ"יציאת אירופה תש"ז " לערבה.

יענקלה שלכט מעין יהב היה בן 4 כשעלה לארץ על האונייה אכסודוס בשנת 1947.

מסעם של 4,500 מעפילי האוניה "אקסודוס 1947" ("יציאת אירופה תש"ז) לארץ ישראל, ועמידת הגבורה שלהם במשך כחודשיים ימים על אניות הגירוש של הבריטים, היה מן הנדבכים החשובים להקמת מדינת ישראל.
בקיץ תש"ז (1947) הכרזנו בגאון "נרד רק בארצנו", ועמדנו בהתחייבות זו.
הבריטים החזירו אותנו לצרפת, ולבסוף גירשו אותנו לגרמניה, שם כפו עלינו לרדת מהאוניות.
העולם שמע את זעקתנו, זעקת פליטי השואה, וראה את עמידתנו האיתנה.
עצרת האומות המאוחדות הכירה בזכותנו להקמת המדינה, בעזרת צור ישראל.
זכינו להיות שותפים פעילים במאבק עמנו ביחד עם בני הישוב, ותודתנו נתונה למוסדות המסייעים, ולכל אלה שעמדו לצידנו במאבקנו.

יענקלה מספר:
בעיירה קטנה בדרום צרפת מנמל סט עליתי על האנייה ב- 11 ביולי 1947
יחד עם אמי, אבי וסבי מצד אמי. מאותו אירוע אני רק זוכר שהרגעתי את אימי שלא תבכה...
הורי ברחו מפולין עם כניסתם של הגרמנים אליה והגיעו לרוסיה ומשם לאוזבקיסטן בעזרתם של מבריחי גבול. מכיוון שאבי היה ממשפחה אמידה כספו עזר במסעות הבריחה ממקום למקום דרך יערות אירופה.
הורי חברו לתנועה ציונית שהובילה את מבצע ההעפלה לארץ.
חמש אוניות משחית ואוניית סיור אחת שמו מצור על ספינת המעפילים לאורך כל הדרך.
הצי הבריטי ריכז את הכוח הזה במטרה ללכוד את הספינה לבל יגיעו לחוף מבטחים.
18 ביולי, בשעה 02.30, החלה המתקפה של הצי הבריטי, כ- 40 ק"מ ממול חוף עזה מחוץ לתחום המים הטריטוריאליים. חמשת המשחתות מנעו את המשך ההפלגה, ונגחו ב- "אקסודוס" משני צדדיה. מכאן מתחיל מסע הגירוש עד שהגענו לגרמניה – המבורג בספטמבר 1947 .
המעפילים הועמסו על רכבות עם חלונות מרושתים, והכול בליווי צבא כבד, והוסעו לשני מחנות ליד ליבק, "פפנדורף" ו"אַם שטאוֹ".
בגרמניה חיינו כשנה ושוב עלינו לחיפה למעברת קריית שמואל בספטמבר 1948- שכונה בתחומי קרית מוצקין, ממערב לה. שם חיינו שנה באוהלים, משם עברנו לקריית חיים ובשנת 1958עברנו לחיות בנווה שאנן.

הסיפור המלא של האונייה "אכסודוס" באתר המצ"ב.
http://www.exodus1947.org

[גילה טל]

אמי נולדה בירושלים ב-1928 למשפחת אריאל. היא מספרת:
המשפחה בת 12 הנפשות, התגוררה בימין משה , בדירה בת שני חדרים.
בלילה היינו פורסים את המזרונים על הרצפה וביום אוספים אותם לערמה.
מים זורמים היו רק למשפחות עשירות בודדות. הם היו ממלאים מיכל וממנו משתמשים . אנחנו שאבנו מים מן הבאר לכל הצרכים.
הבית אותו אני זוכרת, היה בקצה הצפוני של השכונה, ליד מבנה נוצרי (או מוסלמי) ממנו בקעו קולות תפילה. מסביב הייתה חורשה גדולה של עצי זית.
היו שני בתי כנסת – ספרדי ואשכנזי. בקומה התחתונה של בית הכנסת היה תנור גדול בו היינו מבשלים את החמין לשבת.
הבילויים היו מאד פשוטים, טיילנו בסביבה, גם בגן שהיה ליד טחנת הקמח, שם היו הרבה מאד פרחים ולא מרוצף כמו היום.
בית החולים היה על הר הצופים, אני זוכרת, הייתי בת 3 או 4, נפלתי ונפצעתי בראש. אבא לקח אותי על הידים ורץ כל הדרך לבית החולים. בדרך התעוררתי מהעילפון בו הייתי שרויה ונגעתי בראש והיה כאילו עשוי מים..
לא תמיד גרנו באותו מקום. היה נהוג, שבפסח עוברים דירה. במקום לשפץ את הדירה היו עוברים לדירה אחרת. לא היה מסובך במיוחד לעבור, כל מה שהיה זה ערמה של סמרטוטים...

מיד אחרי הפיצוץ במלון המלך דוד (בשנת 1946), הגיע לבית המשפחה בחור פצוע שכנראה השתתף בפעולה וברח מן הבריטים. אחותי רחל חבשה את פצעו ושמה את בגדיו המגואלים בדם בגיגית הכביסה כדי להסתיר את העקבות. כאשר באו לחפש את הגברים הם העמידו פנים של זוג נאהבים כדי שלא ייקחו אותו למאסר, אך בחיפוש הבא בכל זאת הוא נלקח ל"קישלה" – בית הכלא. אולי בזכות הטיפול הראשוני שקבל, הצליח להסתיר את פצעיו ולהשתחרר. לימים, כתב ספר וחיפש את אחותי כדי להעניק לה עותק ממנו.
הילדים נשארו בבית. זהבה, אחותי הגדולה, שהייתה בת 18, רצתה לעבור לקבוץ, אבל ההורים לא הסכימו, היא ארזה את מעט הבגדים שלה בחבילה, אבל ההורים לקחו את החבילה והסתירו. זהבה היתה נחושה בדעתה, ויתרה על החבילה ונסעה בכל זאת לקיבוץ.
כשהתחילה המלחמה התגייסתי לצבא, כבר בתחילת המלחמה נפצעתי ברגל מכדור של צלף ירדני בזמן שעברתי בשכונה ואת שאר תקופת המלחמה עברתי בבית חולים הדסה שעל הר הצופים ולאחר מכן בבית הבראה.
----------------------------------------------
שנים רבות מאוחר יותר אמי הוכרה כנכת צה"ל.
במאי השנה, ממש לפני יום העצמאות, היא חוגגת 80.

[אסתי סלע]

כפר חיטים הוא המושב השיתופי הראשון שקם במדינת ישראל והראשון ביישובי חומה ומגדל.
היישוב ממוקם בקרבת הכנרת, בין העיר טבריה לבין המושב ארבל.

ועוד על כפר חיטים בקישור המצ"ב.

http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9B%D7% ... 7%99%D7%9D

בערבה התיכונה חיים ילדי ,נכדי וניני המייסדים: משפחות מלמד, אסא, - מעין יהב.
משפחת רותם - מחצבה. יש עוד?

בהסכמת המשפחות אני מפרסמת שתי תמונות המדברות בעד עצמן.

בתמונה הראשונה יושבות מילה (משמאל) - אמא של איתן מלמד ודורה (מימין) - אמא של אסתי אסא עסוקות בטווית צמר?
לידה יושבת אסתי בכבודה ובעצמה בגיל שנתיים לערך.
הבית - מסוג הבתים הראשונים שבנו למתיישבים אליהם עברו מהרפתות בהן גרו .
התמונה צולמה בשנות הארבעים. צלם לא ידוע.

היום משמש המבנה - ארכיון. (תמונה מס' 2).

אסתי אסא מוסיפה:
ההורים של איתן היו מעשרת הראשונים שהגיעו לכפר בשנת 1936 .
אבא שלי גם היה מעשרת הראשונים.
אמא שלי דורה מטרני הגיעה יותר מאוחר .

פרטים נוספים מזכרונות הילדים של כפר חיטים יתקבלו כאן בברכה ע"י כולנו.

[אסתי סלע]

מתוך ספרה של נתניה בר שלום מספיר – "האמת מביטה בי"/2005

המצור על ירושלים

"בזמן המצור על ירושלים הקימו דיירי השכונה מקלט לתפארת בבית חדש שזה עתה הסתיימה בנייתו. כל הקומה הראשונה עמדה לרשותנו, וכולם בלי יוצא מהכלל נרתמו למשימה. אפילו הדתיים מילאו שקי חול בשבת, וגם אנחנו הילדים לא טמנו ידנו בצלחת. כל השכונה הפכה בבת אחת למשפחה מאוחדת אחת.

המלחמה עברה עלינו הילדים כחגיגה אחת גדולה. לאחר הפגזה, מיד עם הישמע אות ההרגעה, נחפזנו החוצה לאסוף רסיסים מהפגזים שנפלו זה עתה על השכונה. אתי אף אחד לא יכול היה להתחרות, כי לי היה האוסף הגדול מכולם: באחד הלילות, כשישנתי במקלט,
חטף החדר שלי פגיעה ישירה מפגז שנכנס דרך החלון, נחת היישר על מיטתי ומילא אותה ברסיסים. הייתי אלופת הרסיסים!

במקלט היה כיף, בילינו בו ימים ולילות, אך בין הילדים למבוגרים כמעט שלא היה קשר. המבוגרים ישבו בינם לבין עצמם, לרוב דואגים וכועסים, ולא שיתפו אותנו הילדים בדאגותיהם: אבל אנחנו הבנו הכול, ובכל זאת לא היינו עצובים. יצרנו לעצמנו עולם דמיוני משלנו, מגוון ועשיר בהמצאות. סיפרנו סיפורים ובדיחות, התגלגלנו מצחוק וכל היום שיחקנו "מונופול". אבל הילדים סיפרו לי שבלילות אני חורקת שיניים: אז אולי בכל זאת פחדתי? אבל את רגשותיי הדחקתי עמוק בתוכי, וכלפי חוץ העמדתי פנים שמחות.
האמת היא שאינני זוכרת שבילדותי מישהו אי פעם התעניין בשלומי או בהרגשתי.
חייתי בעולם מנוכר מרגשות כשהמילה "רגש" לא נזכרה מעולם אפילו פעם אחת.
כולם חיו אז בהכחשה – לפחות אלה שאני הכרתי.

למרות הפגזים והיריות פרחו בוואדי כלניות אדומות, כחולות ולבנות, ואפילו רקפות ורודות הציצו בביישנות מבין הסלעים. אבל אותנו הן לא עניינו, כי באותם ימים התעניינו דווקא בצמח עלוב שנקרא "חוביזה". זהו צמח ירקרק ולא מרשים שאת עליו ואת גבעוליו הבשרניים אכלנו, אף על פי שזה לא היה כל כך טעים. במצור על ירושלים נחשבה החוביזה למאכל בריא וחיוני. בכל יום בהפוגה מן ההפגזות יצאנו לשדה לקטוף מלוא הסל חוביזה ירקרקה. על מדורה בחצר הכינו האימהות כל מיני תבשילים, קציצות ומרק, ואפילו סלט – הכול מחוביזה. אז עוד לא היינו מפונקים ואכלנו כל דבר אכיל, אפילו חוביזה. הירק "העלוב" הזה ירד אלינו כמו מן מן השמים, והזין אותנו במשך כל תקופת המצור על ירושלים.

אבל המים היו האוצר היקר ביותר בעת המצור. פעמיים בשבוע באה מכלית המים וחילקה חצי דלי מים לכל נפש. בבית הספר חזרו ושיננו לתלמידים כיצד לחסוך במים: וזה היה בסדר השימוש בהם: ראשית משמשים המים לשתייה ולבישול, לאחר מכן לרחצה ולכביסה. במי הכביסה שוטפים את הרצפה, ובמים במלוכלכים שנותרו בדלי משקים את הצמחים ושוטפים את האסלה. המים הם שקבעו כמה זמן תוכל ירושלים לעמוד במצור.

יום אחד עמדנו על הגג והשקפנו על הקרב בקטמון. שמענו קולות נפץ אדירים וראינו עשן שחור מיתמר לרקיע. ואני לא ידעתי שממש ברגעים אלה אחי הגדול קלמן נפצע בראשו.
הפציעה הייתה קלה יחסית, ואחרי ההתקפה הוא שב הביתה כשראשו חבוש בתחבושת לבנה כמו מסכה של פורים. הייתי גאה מאד באחי הגיבור שצעד זקוף קומה כשראשו החבוש נישא אל-על, ובגדיו מאובקים וקרועים. כל השכונה מגדול ועד קטון התאספה ומחאה לו כף.

אחי צבי, שהיה צעיר ממני בשנתיים, נפצע זמן קצר לאחר מכן בקרב על עטרות, ופציעתו הייתה קשה מאד. הוא שכב בבית החולים ימים רבים, וכשחזר הביתה רגלו האחת הייתה נתונה בגבס לבן. אמא שמחה מאד על שבנה נשאר בחיים, אבל לי הייתה שמחה כפולה, כי בשל פציעתו הקשה קיבל אחי חבילת שי מהמדינה, ובה מצרכים מכל טוב, כאלה שרואים רק בחלומות: גליל של נקניק, שני תפוחי עץ אדומים, ותפוז אחד של זהב, וגם ביסקוויטים ושוקולד. בנוסף לכך קיבלה אמי פח סולר שחור כפחם!

כמה טוב שבעת מלחמה הילדים יכולים להתנתק מהמציאות הקשה, וליצור לעצמם מציאות
יפה משלהם. אני זוכרת שכל הילדים הצטערו צער רב כשהגיעה העת לעזוב את המקלט."


תמונות על הקרב להגנת קטמון בקישור הבא: אוסף התצלומים הלאומי.

http://147.237.72.31/scripts/topsrch/to ... 1&010&10&d:\\web\\wwwroot\\topsrch\\datafile\\wwwi7519.ans&KW:קטמון&ZZ&H1&101111150001111110111000000000000000000000000000&11&

[אסתי סלע]

המצגת המדהימה "ימים במולדת" 1942-1943 פסח תש"ב ועד פסח תש"ג
הועברה אלי ע"י אביהו נלסון מקיבוץ אילות
בינואר 2008 .
ההתכתבות בינינו החלה כאשר חפשתי חמר על עין יהב הישנה - מצפה חקלאי.

אני בטוחה שתמצאו בה עניין ואולי גם מכרים? כתבו לנו.

הקישור למצגת:

http://www.arava.co.il/phpBB2/docs/60.pps

צפייה מהנה. אסתי.

[אסתי סלע]

לפניכם מסמך משנת 1947 של המעפיל הצעיר יענקלה שלכט באונייה אכסודוס שהוחזר בכח לגרמניה מנמל חיפה ונמצא בגירוש
בדרך חזרה לארץ ישראל.


תודה לברכה ויענקלה.

[אסתי סלע]

לפניכם סרטון של יומני "כרמל גבע"

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3526605,00.html

בטקס רשמי שנערך ב- 9 בדצמבר 1965 בנוכחותם של הרמטכ"ל ושר החקלאות,
חגגו בנח"ל את הקמתה של היאחזות חצבה שבערבה - הל"ג במספר.

זיהיתי במדים את איציק מעוז.

לוחץ את ידי הרמטכ"ל יצחק רבין - עמי פורת?

נשמח לפרטים נוספים על האירוע.

[אסתי סלע]

הרי לפניכם דבריו של אביהו נלסון מאילות שהגיע לערבה לראשונה בשנת 1955.

שישים שנה

זה קצת מוזר שעם המונה את תולדותיו באלפי שנים, מתרגש כל כך משנת הששים לעצמאותו. מה אלו השנים לעומת נצח ישראל?! אבל עבורנו "דור תש"ח", הדור אשר נלחם בציפורניו לכונן את המדינה, הדור אשר הציב לפניו מטרה להפריח את השממה, הדור אשר שם נפשו בכפו לבניית בית לנידחי ישראל, פליטי השואה והנרדפים באשר הם, לנו נראו השנים הללו כמו חלום שהתגשם.

בשנות הששים הראשונות, עבדה באילת חב' שוויצרית בבניית הנמל. הייתי קשור אליהם כממונה על מ.מ.י ועזרתי להם במה שרק יכולתי. יום אחד, קיבלתי הזמנה מהודרת להשתתף איתם במסיבת יום העצמאות ה-735 שלהם. מדינת ישראל הייתה בס"ה בת 13-15 שנים. היינו אז בתנופת פיתוח עצומה והייתה הרגשה בריאה שאנחנו כאן מאז ומתמיד, אבל ההזמנה המפתיעה הבהירה לי כי צריך להכניס כל דבר לפרופורציות נכונות. למעשה, היינו צריכים לחגוג העצמאות האמיתית כבר ביום 29.11.1947 , יום ההחלטה באו"ם. אז באמת רקדנו ברחובות עד עלות השחר, שמחה שנגדעה באותו בוקר כאשר פורעים ערבים תקפו מהמארב את האוטובוס הראשון שיצא עם הנהג הוותיק הלר, מנתניה לירושלים . ההתקפה בוצעה בכפר הערבי פג'ה, כפר של פורעים ידוע לשמצה (היום – שכונה בפ-ת). אבל הוחלט להיצמד לתאריך שנקבע להורדת היוניון ג'ק בדיוק ביום 15.05.48, אבל היות והתאריך הזה חל בשבת, הוחלט להקדימו ביום ואותו יום היה
ה' באייר וכך זה נקבע לתמיד. באותו יום, כינס דוד בן גוריון את מינהלת העם ושאר מנהיגים ועסקנים, אל בית המוסיאון ברח' רוטשילד ובמעמד זה הכריז את הכרזתו המפורסמת. העסקנים רבו בחירוף נפש, עד הרגע האחרון לגבי וריאציות שונות בניסוח מגילת העצמאות, לכן היא לא הייתה מוכנה לשעת הפתיחה. אבל היה לנו את בן-גוריון אשר דפק על השולחן ובקולו הרועם הודיע לכל הברברנים כי מצידו הם יכולים לברבר עד סוף הדורות, אבל הוא עצמו מתכוון להכריז על העצמאות בדיוק בשעה היעודה. וכשהאריה שואג-מי לא יירא?! ואכן החתימות נחתמו על קלף ריק ולאחר זמן הצמידו אותן לקלף ההכרזה.

באירועים כאלו, נהוג לשאול את כל מי שכבר היה אז: היכן היית ביום ההוא?!

הסיפור הפרטי שלי הוא כדלקמן:
ביום 13.05.48 , התמקמנו במחנה
תל ליטווינסקי להתארגנות של יחידת השריון הראשונה של צ.ה.ל, "גדוד חמ"ש מס.1 אשר היה הבסיס להקמתה של חטיבה 7 . למחרת, ביום 14.05 למדנו להפעיל את המקלע הצ'כי בזה. בשעת אחה"צ, התבקשתי לצאת לת-א במשוריין שלי, להביא מהשלישות את הכסף לתשלום משכורות לחיילים ולשאר הוצאות. לפני צאתנו בחזרה, שמתי לב שהעיר הגדולה לא הייתה כתמול שלשום, העיר הייתה מואפלת ומעט מאד תנועה ברחובות. מכל הבתים נשמע הרדיו מעביר את ההכרזה של בן-גוריון ואת המתח הרב אפשר היה לחתוך בסכין. למחרת, שבת ה-15.05.48 העירני המ"פ, אריה וייסברג, ופקד עלי להתארגן לתזוזה מידית, רק בהיותנו בדרך, הסכים לגלות לי כי אנחנו נוסעים להגן על
שדה דב בת-א. השדה כבר הופצץ מוקדם באותו בוקר והיו אבידות וכי עלי להתארגן מיד להגנה על השדה כי הוא היה היחיד אשר היה מוכן לקלוט את המטוסים עם הנשק הצ'כי ותקינותו היא שאלת חיים ומוות למדינה אשר זה עתה נולדה. הגענו לש.ד. ומצאנו שם פניקה אמיתית. בבואנו, קיבלנו חמש בזות ארוזות בתוך גריז, הכנו אותם לפעילות ועד השעה תשע, כבר היו לנו חמש עמדות מסביב לשדה, מוצבות ע"ג החצובות נגד מטוסים, את עצמי מיקמתי ליד צריף הטרמינל וההוראה שלי הייתה שאיש לא יורה עד הישמע הצרור הראשון שלי.

המצרים, נאמנים לדפוסי ההתנהגות הכתובה, חזרו לתקוף אחרי תשע, הם באו בלהק של כמה מטוסים, שאננים לחלוטין לאחר ההתקפה הראשונה. ההנחה שלי הייתה שהם ינסו להשמיד את הטרמינל ואכן, המטוס הראשון, הגיע לעמדת תקיפה, המתנתי עד שהחל בצלילה לכיוון שלי. ברגע המתאים, יריתי לעברו צרור ארוך והכדורים הנותבים שלנו הראו כי המטוס נפגע. בו בזמן, פתחו כל החמש בקונצרט והמטוסים נסו על נפשם. הם ניסו את כוחם עוד כמה פעמים ואף ניסו לתקוף את תחנת הכוח, אבל שם המתינו להם סוללת תותחים א.א עתיקים ומטרתם לא הושגה. אחרי יומיים, בא אריה לאסוף אותנו בחזרה, מפקד השדה, אדם מבוגר למדי, נשכב על הארץ וביללות בכי צעק עלי : "מה אתה עושה? על מי אתה משאיר אותי?! " הייתי נבוך מאד, אבל פקודה זאת פקודה ולטרון ציפתה לבואנו. אבל זה כבר סיפור אחר.

אביהו נלסון, אילות.

[אסתי סלע]

יוסי הראל שפקד על ספינת המעפילים אקסודוס נפטר ב-26.4.08 .
בן 90 היה במותו.הובא לקבורה בשדות ים.

לקישור ב- YNET

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3536036,00.html


היומנים הגנוזים של ילדי אקסודוס נחשפים

לקישור ב- NRG

http://www.nrg.co.il/online/1/ART1/728/252.html

[אסתי סלע]

מצורף בזאת לוח שנה פרטי שלי משנת העשור למדינה .

מסמך נדיר ומרגש של ילדה בכתה ו'....
יש כאן נתונים מרשימים למשל על המשקל שלי בתחילת השנה ובסופה .
ההמנון הלאומי....
נתונים נוספים בדפים הפנימיים על תחבורה, היסטוריה , ספרים שקראתי אבל את זה אסרוק אולי לשנה הבאה....

חג שמח.

לאה (בעבר הרחוק כהן) שטוקלמן.
גבעת חיים

[אסתי סלע]

אוסי ניר שלחה לנו צילום של הדגל הגדול בעולם

צילם מאיר פרטוש – טמיר נתיבי אוויר.

הסבר על הדגל: מיטל רוזנר

לרגל יום העצמאות ה- 60 למדינת ישראל, נפרש, הבוקר, ע"י עובדי רשות הטבע והגנים, דגל ענק של מדינת ישראל בגודל של 200X100 מטר , גודל של כשני מגרשי כדורגל, לצד כביש ירושלים-ת"א, מול היישוב שעלבים בשטח חקלאי ועל שביל ישראל. רשות הטבע והגנים חרטה על דגלה שמירה על ערכי הטבע, ולכן נבחר מיקום מיוחד שאינו פוגע בטבע, לפרישת הדגל. הדגל נפרש בשדות חקלאיים של היישוב שעלבים, אשר בשל שנת שמיטה לא נמצאים בהם גידולים.

הדגל נפרש ע"י עשרות עובדי רשות הטבע והגנים כך שיתאפשר לצפות בו לכל הנוסעים על כביש 1 ולממריאים ונוחתים בנתב"ג. מדובר במבצע לוגיסטי מורכב אשר דרש שימוש במשאית, מנוף ורכבי שטח. הוצב שומר לשמירה על הדגל במשך 24 שעות. קיפול הדגל יתבצע לאחר יום העצמאות וזו הנקודה האחרונה בה יוצג הדגל בארץ.

פרישת הדגל נעשתה בשיתוף פעולה עם מטה חגיגות ה- 60 והשרה הממונה רוחמה אברהם ומשרד התיירות.

כידוע, הדגל הוכן ביוזמתה ובמימונה של האחות גרייס גלינדס-גופאנה, אשת עסקים מהפיליפינים שאוהבת את מדינת ישראל. היא פועלת בשנים האחרונות לקידום התיירות בין העמים והחליטה לציין את הקשר בין המדינות בשני דגלים זהים בגודלם: דגל ישראל ודגל הפיליפינים.

הדגל נתפר במהלך 3 שבועות על ידי 6 תופרים, בהנחיית שני מעצבים ובסיוע של 40 מתנדבים ומשקלו 5,200 ק"ג. הדגלים הישראלי והפיליפיני גדולים פי שניים ממידותיו של הדגל האמריקני "super flag" המחזיק כיום בתואר, הדגל הגדול בעולם.

הדגל נמדד ע"י נציגי ספר השיאים של גינס, שהכריזו עליו כ"דגל הגדול בעולם".

התמונה הועברה באמצעות הדואל ע"י אייל מטרני:
"כאחד מעובדי הרשות שעסקו בפרישת הדגל זו הייתה חוויה מרגשת מאוד ומאומצת"

[אסתי סלע]

מתוך יומנה של לאה כהן - שטוקלמן

תאריך התחלת הנגינה שלי בכינור ומתחת לזה יש שאלות לשעורי בית.
שאלו באמת שאלות מעולם אחר ולא מוכר לנו:

"מה טוב: כניעה, הגנה, בריחה?......"

מה הפתרון לעם היהודי בגולה?

כמה ניצחנו את ביתר פ"ת ומי לוקח באליפות הענפים....

לדעתי , כמו שאני מכירה את עצמי, השאלה האחרונה פיברקתי מתוך אותו הומור שהיה לי כבר אז....


שמות הספרים שקראתי:

האסופי (ק. לורך)
השלושים מכפר עלייה (י. רכבי) מאד אהבתי.
לא מזמן השגתי עותק של הכרך השני שלו אצל איתמר מהספרים ופשוט לא הצלחתי לקרוא אותו, שפה כזו נמלצת......

במעגל הסתרים(ימימה טשרנוביץ)
בישימון ובערבה( ש.שוקביץ)
ינקו הנער ממכסיקו
ספינת העבדים (ג'ול וורן)
במשפחה (הקטור מלו)

[אסתי סלע]

אני שולחת לך עוד שני עמודים מלוח השנה, יש שם נתונים מעניינים על ישובי הארץ
ושלושת הנהרות שלה - ירקון, ירדן וקישון.....
זה בטוח לא דומה ללוח שנה של ספיידרמן ובראץ...