שי נולד בתל אביב ב- 1935.
בגיל 3 התייתם מאביו, שהיה עובד חברת החשמל ונרצח ע"י פורעים ערבים ליד צומת ראם - "מסמיה". את שנות ילדותו בילה ולמד בת"א וסיים את לימודיו בבי"ס "תיכון חדש".
בילדותו איבד עין בתאונה ולכן לא גויס לצה"ל.
עם סיום לימודיו התיכוניים יצא שי לכפר יהושע, להתארח אצל קרובי משפחה, שם חי במשך שנתיים ועבד במשק החקלאי.
בשנת 1955 יצא בן- גוריון –ראש הממשלה דאז - בקריאה לבני המושבים להתנדב להדרכה במושבי העולים –שאך זה הוקמו - ברחבי הנגב. שי נענה לקריאה וירד להדרכה שנמשכה שנתיים, בבית הספר החקלאי "אשל הנשיא" בו למדו ילדי העולים מהנגב.
ב - 1957 נבחר שי לשמש מרכז "חטיבת בני המושבים" בתנועת המושבים, בו שימש במשך שנתיים, עיקר תפקידו נסב סביב הנחלת תורת התנועה להתיישבות ולהגשמה. תוך כדי עבודתו זו הוא נדבק בעצמו בחיידק ההתיישבות ובליבו הגה את הרעיון לצאת להתיישבות חדשה בנגב. יחד עם חברו חגי פורת ז"ל מכפר יהושע הם תרים אחר מקומות אפשריים להתיישבות. באחד מסיוריהם המשותפים הגיעו לעין-יהב בערבה, אשר הייתה נקודה שוממת ונידחת, מול גבול פרוץ של מסתננים ומחבלים, בין עין גדי ליוטבתה, נקודה ששימשה אז כמצפה חקלאי של משרד החקלאות. הם נשבים בקסם המקום ומחליטים שזאת הנקודה להתיישבות.
במקום כ - 15 תמהונים שגידלו דונמים ספורים של קיקיון, מספר תרנגולות ועז.
הנקודה שנבחרה נמצאת במקום המבודד ביותר בארץ, מרוחקת כ- 130 ק"מ מאילת וכ- 130 מבאר שבע. באותה תקופה היה צורך בנסיעה על דרך עפר קלוקלת למרחק של 50 ק"מ צפונה או דרומה עד הכביש הקרוב. נוסף לכך, הנסיעה לב"ש העיר "הקרובה" הייתה כרוכה במעבר דרך "מעלה עקרבים" הידוע והמסוכן.
שי, בגיבוי ובתמיכת תנועת המושבים פונה להנהלת הסוכנות היהודית על מנת לקבל הסכמתה להקמת היאחזות במקום. הוא נענה בשלילה, בשל חות דעתם של מומחי מחלקת ההתיישבות של הסוכנות, אשר העריכו כי אין סיכוי ולו הקלוש ביותר לקיום ישוב במקום.
שי אינו נואש, הוא מחליט להיפגש עם ראש הממשלה וממתין לבן- גוריון עד צאתו מישיבה ומבקשו להקשיב לדבריו. בן- גוריון נעתר ומקשיב, לאחר ששמע את הדברים ובקשתו, הוא מוציא בו במקום מכתב לסוכנות היהודית ולצה"ל ומורה להם להקים היאחזות נח"ל בעין-יהב.
בנובמבר 1959 מוקמת במקום היאחזות נח"ל, שתהפוך לימים למושב "עין יהב" המשגשג ופורח, מושב שהוא אחד משרשרת ישובים המפריחים את המדבר, ומקיימים חיים לאורך הגבול הארוך מים המלח ועד בואכה אילת, ישובים המהווים כיום את מועצה אזורית הערבה התיכונה.
שי וחברו חגי משמשים כמדריכים לגרעין הראשון של כ- 50 בני מושבים שעלו למקום.
המקום מדבר וקשה למגורים ומחיה. כל דבר יש לבנות ולהקים מבראשית. מרכז שירותים קניות ואספקה לא נמצא בסביבה, רק בעיר הרחוקה כ- 130 ק"מ.
שירותים חקלאים אין. תחבורה – שלוש פעמים בשבוע ברכב צבאי. החום כבד (באותם זמנים לא היו אמצעי צינון), הקשר האפשרי היחידי היה באמצעות מכשיר המורס הצבאי לחירום, שירותי הרפואה הסתכמו בחובשת צבאית חסרת ניסיון.
ב- 1960 שי נושא את רותי זוהר לאישה והיא הולכת אחריו למדבר, שם נולדים שלושת ילדיהם: דודו, הדס, רותם, רחוק מעיני רופא, ללא סיוע של סבתא או אמא בעלת ניסיון בגידול ילדים.
למרות כל הקשיים, הניסיונות והכישלונות מצליחים שי וחגי לפתח משק ירקות המאפשר מחייה, ולרכז סביבם חבורה בת 10 חברים (מהגרעין הראשון) המוכנים להמשיך ולחיות במקום גם כאזרחים. ההתפתחות החקלאית ממשיכה בקצב מהיר ותוך שנתיים וחצי מיום הקמת ההיאחזות, המקום מתאזרח והופך "מושבוץ" (מושב במתכונת משותפת של קיבוץ).
שי הוא הרוח החיה בכל. הוא המנהיג את החבורה הצעירה שהתקבצה במקום והמחפשת את דרכה.
לאחר לבטים רבים מחליטה החבורה להפוך את המקום למושב עובדים. החלטת החברים להקים מושב עובדים נתקלת בהסתייגות של רוב "העסקנים" ו"המומחים" בפיתוח חקלאי. לדעתם הקמת מושב בודד באזור כה מרוחק ובעייתי מבחינה כלכלית וחברתית, נדונה לכישלון חרוץ. בסוכנות היהודית חששו שההשקעות תרדנה לטמיון, אולם שי משכנע יחידים וקבוצות ומעביר את ההחלטה גם בקרב מקבלי ההחלטות.
שי הוא המוביל את המהלך והחברים מטילים עליו את הקמת ישוב הקבע.
הסוכנות היהודית הייתה הגוף שתכנן ובנה אז ישובים. תפישתם לגבי דגם המושב
הסטנדרטי הייתה מיושנת. שי נאבק בסוכנות ובנציגיה ומצליח לראשונה בתולדותיה להוציא מידיה את תכנון הישוב. בהתייעצות עם אדריכל חיצוני ואנשי המושבים הותיקים הוא בונה דגם של מושב "מודרני" שישמש בעתיד כדגם לכלל המושבים שניבנו בארץ לאחר מכן.
במקביל שי מבין כי מושב בודד - יהיה מוצלח ככל שיהא - לא יוכל להתקיים ולספק לעצמו את כל צרכיו, והוא מתחיל לחלום על הקמת ישובים נוספים בערבה המרכזית.
הוא פועל בכל המישורים ובכל המוסדות ההתיישבותיים על מנת לגייס משאבים, גרעינים, ותמיכה ציבורית. לימים הוא מביא להקמתם של מושבים חדשים באזור – חצבה, פארן, צופר, עידן, והמרכז האזורי ספיר.
במשך שנים משמש שי בתפקידים מרכזיים וניהוליים במושב, במקביל לניהול המשק החקלאי הפרטי שלו. הצרכים האזוריים מתפתחים והוא נדרש לתת שכם בהקמת מרכז אזורי לשרות יישובי הערבה - מרכז ספיר. במרכז ספיר מוקמים בתי הספר אזוריים, מאוחר יותר המועצה האזורית הערבה התיכונה. כיום הישוב מכיל משרדים לשירותים השונים וכ – 140 משפחות מתגוררות בו. הוא מסייע בהקמת אזור תעשיה ומאוחר יותר מפעלי האריזה האזוריים, שדה תעופה ועוד.
ב- 1978 נבחר שי לשמש כסגן מזכיר תנועת המושבים למשך ארבע שנים, גם בתפקידו זה הוא מקדיש רבות לפיתוח ורווחת מושבי הערבה.
לאחר סיום תפקידו זה בתנועה חוזר שי למשקו, ועוסק במסגרת המושב בפיתוח תעשייתי, ומסחרי.
ב- 1985 יצא שי בשליחות המחלקה להתיישבות במסגרת ההסתדרות הציונית לניו- יורק למשך שלוש שנים ובמהלכה גייס גרעיני התיישבות ועלייה למדינה.
2001-1992 שימש כראש המועצה האזורית הערבה התיכונה, בתפקידו זה הקדיש את מירב זמנו לפיתוח ואכלוס האזור. הישגו העיקרי בא לביטוי בשמירה על הקרקע וקידוחי המים שהיו בסכנה בשל מחלוקת על תוואי הגבול עם ירדן. שי שיכנע את רוה"מ יצחק רבין ז"ל בחשיבות השטחים והמים ממזרח לנחל הערבה, דבר שהביא בסופו של דבר להישארותם של משאבים אלו בידינו במסגרת הסכם השלום עם ירדן. שי דחף ודאג להקמת והרחבת הישובים בערבה, לפיתוח ענף התיירות הכפרית. הקמת צוקים, יזם וקידם פרויקטים משותפים עם השכנים מירדן, קשר קשרים הנמשכים עד היום עם קהילות יהודיות בתפוצות ועוד..
כתב:
אמנון נבון
עין יהב