שי בן אליהו- 1935-2010

[גילה טל]

שי נולד בתל אביב ב- 1935.
בגיל 3 התייתם מאביו, שהיה עובד חברת החשמל ונרצח ע"י פורעים ערבים ליד צומת ראם - "מסמיה". את שנות ילדותו בילה ולמד בת"א וסיים את לימודיו בבי"ס "תיכון חדש".
בילדותו איבד עין בתאונה ולכן לא גויס לצה"ל.
עם סיום לימודיו התיכוניים יצא שי לכפר יהושע, להתארח אצל קרובי משפחה, שם חי במשך שנתיים ועבד במשק החקלאי.

בשנת 1955 יצא בן- גוריון –ראש הממשלה דאז - בקריאה לבני המושבים להתנדב להדרכה במושבי העולים –שאך זה הוקמו - ברחבי הנגב. שי נענה לקריאה וירד להדרכה שנמשכה שנתיים, בבית הספר החקלאי "אשל הנשיא" בו למדו ילדי העולים מהנגב.

ב - 1957 נבחר שי לשמש מרכז "חטיבת בני המושבים" בתנועת המושבים, בו שימש במשך שנתיים, עיקר תפקידו נסב סביב הנחלת תורת התנועה להתיישבות ולהגשמה. תוך כדי עבודתו זו הוא נדבק בעצמו בחיידק ההתיישבות ובליבו הגה את הרעיון לצאת להתיישבות חדשה בנגב. יחד עם חברו חגי פורת ז"ל מכפר יהושע הם תרים אחר מקומות אפשריים להתיישבות. באחד מסיוריהם המשותפים הגיעו לעין-יהב בערבה, אשר הייתה נקודה שוממת ונידחת, מול גבול פרוץ של מסתננים ומחבלים, בין עין גדי ליוטבתה, נקודה ששימשה אז כמצפה חקלאי של משרד החקלאות. הם נשבים בקסם המקום ומחליטים שזאת הנקודה להתיישבות.
במקום כ - 15 תמהונים שגידלו דונמים ספורים של קיקיון, מספר תרנגולות ועז.

הנקודה שנבחרה נמצאת במקום המבודד ביותר בארץ, מרוחקת כ- 130 ק"מ מאילת וכ- 130 מבאר שבע. באותה תקופה היה צורך בנסיעה על דרך עפר קלוקלת למרחק של 50 ק"מ צפונה או דרומה עד הכביש הקרוב. נוסף לכך, הנסיעה לב"ש העיר "הקרובה" הייתה כרוכה במעבר דרך "מעלה עקרבים" הידוע והמסוכן.

שי, בגיבוי ובתמיכת תנועת המושבים פונה להנהלת הסוכנות היהודית על מנת לקבל הסכמתה להקמת היאחזות במקום. הוא נענה בשלילה, בשל חות דעתם של מומחי מחלקת ההתיישבות של הסוכנות, אשר העריכו כי אין סיכוי ולו הקלוש ביותר לקיום ישוב במקום.
שי אינו נואש, הוא מחליט להיפגש עם ראש הממשלה וממתין לבן- גוריון עד צאתו מישיבה ומבקשו להקשיב לדבריו. בן- גוריון נעתר ומקשיב, לאחר ששמע את הדברים ובקשתו, הוא מוציא בו במקום מכתב לסוכנות היהודית ולצה"ל ומורה להם להקים היאחזות נח"ל בעין-יהב.

בנובמבר 1959 מוקמת במקום היאחזות נח"ל, שתהפוך לימים למושב "עין יהב" המשגשג ופורח, מושב שהוא אחד משרשרת ישובים המפריחים את המדבר, ומקיימים חיים לאורך הגבול הארוך מים המלח ועד בואכה אילת, ישובים המהווים כיום את מועצה אזורית הערבה התיכונה.
שי וחברו חגי משמשים כמדריכים לגרעין הראשון של כ- 50 בני מושבים שעלו למקום.
המקום מדבר וקשה למגורים ומחיה. כל דבר יש לבנות ולהקים מבראשית. מרכז שירותים קניות ואספקה לא נמצא בסביבה, רק בעיר הרחוקה כ- 130 ק"מ.

שירותים חקלאים אין. תחבורה – שלוש פעמים בשבוע ברכב צבאי. החום כבד (באותם זמנים לא היו אמצעי צינון), הקשר האפשרי היחידי היה באמצעות מכשיר המורס הצבאי לחירום, שירותי הרפואה הסתכמו בחובשת צבאית חסרת ניסיון.

ב- 1960 שי נושא את רותי זוהר לאישה והיא הולכת אחריו למדבר, שם נולדים שלושת ילדיהם: דודו, הדס, רותם, רחוק מעיני רופא, ללא סיוע של סבתא או אמא בעלת ניסיון בגידול ילדים.

למרות כל הקשיים, הניסיונות והכישלונות מצליחים שי וחגי לפתח משק ירקות המאפשר מחייה, ולרכז סביבם חבורה בת 10 חברים (מהגרעין הראשון) המוכנים להמשיך ולחיות במקום גם כאזרחים. ההתפתחות החקלאית ממשיכה בקצב מהיר ותוך שנתיים וחצי מיום הקמת ההיאחזות, המקום מתאזרח והופך "מושבוץ" (מושב במתכונת משותפת של קיבוץ).

שי הוא הרוח החיה בכל. הוא המנהיג את החבורה הצעירה שהתקבצה במקום והמחפשת את דרכה.
לאחר לבטים רבים מחליטה החבורה להפוך את המקום למושב עובדים. החלטת החברים להקים מושב עובדים נתקלת בהסתייגות של רוב "העסקנים" ו"המומחים" בפיתוח חקלאי. לדעתם הקמת מושב בודד באזור כה מרוחק ובעייתי מבחינה כלכלית וחברתית, נדונה לכישלון חרוץ. בסוכנות היהודית חששו שההשקעות תרדנה לטמיון, אולם שי משכנע יחידים וקבוצות ומעביר את ההחלטה גם בקרב מקבלי ההחלטות.

שי הוא המוביל את המהלך והחברים מטילים עליו את הקמת ישוב הקבע.
הסוכנות היהודית הייתה הגוף שתכנן ובנה אז ישובים. תפישתם לגבי דגם המושב
הסטנדרטי הייתה מיושנת. שי נאבק בסוכנות ובנציגיה ומצליח לראשונה בתולדותיה להוציא מידיה את תכנון הישוב. בהתייעצות עם אדריכל חיצוני ואנשי המושבים הותיקים הוא בונה דגם של מושב "מודרני" שישמש בעתיד כדגם לכלל המושבים שניבנו בארץ לאחר מכן.
במקביל שי מבין כי מושב בודד - יהיה מוצלח ככל שיהא - לא יוכל להתקיים ולספק לעצמו את כל צרכיו, והוא מתחיל לחלום על הקמת ישובים נוספים בערבה המרכזית.

הוא פועל בכל המישורים ובכל המוסדות ההתיישבותיים על מנת לגייס משאבים, גרעינים, ותמיכה ציבורית. לימים הוא מביא להקמתם של מושבים חדשים באזור – חצבה, פארן, צופר, עידן, והמרכז האזורי ספיר.
במשך שנים משמש שי בתפקידים מרכזיים וניהוליים במושב, במקביל לניהול המשק החקלאי הפרטי שלו. הצרכים האזוריים מתפתחים והוא נדרש לתת שכם בהקמת מרכז אזורי לשרות יישובי הערבה - מרכז ספיר. במרכז ספיר מוקמים בתי הספר אזוריים, מאוחר יותר המועצה האזורית הערבה התיכונה. כיום הישוב מכיל משרדים לשירותים השונים וכ – 140 משפחות מתגוררות בו. הוא מסייע בהקמת אזור תעשיה ומאוחר יותר מפעלי האריזה האזוריים, שדה תעופה ועוד.

ב- 1978 נבחר שי לשמש כסגן מזכיר תנועת המושבים למשך ארבע שנים, גם בתפקידו זה הוא מקדיש רבות לפיתוח ורווחת מושבי הערבה.

לאחר סיום תפקידו זה בתנועה חוזר שי למשקו, ועוסק במסגרת המושב בפיתוח תעשייתי, ומסחרי.
ב- 1985 יצא שי בשליחות המחלקה להתיישבות במסגרת ההסתדרות הציונית לניו- יורק למשך שלוש שנים ובמהלכה גייס גרעיני התיישבות ועלייה למדינה.

2001-1992 שימש כראש המועצה האזורית הערבה התיכונה, בתפקידו זה הקדיש את מירב זמנו לפיתוח ואכלוס האזור. הישגו העיקרי בא לביטוי בשמירה על הקרקע וקידוחי המים שהיו בסכנה בשל מחלוקת על תוואי הגבול עם ירדן. שי שיכנע את רוה"מ יצחק רבין ז"ל בחשיבות השטחים והמים ממזרח לנחל הערבה, דבר שהביא בסופו של דבר להישארותם של משאבים אלו בידינו במסגרת הסכם השלום עם ירדן. שי דחף ודאג להקמת והרחבת הישובים בערבה, לפיתוח ענף התיירות הכפרית. הקמת צוקים, יזם וקידם פרויקטים משותפים עם השכנים מירדן, קשר קשרים הנמשכים עד היום עם קהילות יהודיות בתפוצות ועוד..

אריאל שרון - שר לתשתיות לאומיות . בביקורו בערבה עם שי בן אליהו - ראש המועצה, 8.12.1996

22-s.jpg (32.13 KiB) נצפה 28167 פעמים

כתב:
אמנון נבון
עין יהב

[גילה טל]

דברים לזכרו שנשא עזרא רבינס, ראש המועצה האזורית ערבה תיכונה בהלוויה - 7.6.2010

את שי פגשתי לראשונה בשנת 1992, במושב עין יהב, לקראת הבחירות הראשונות שנערכו במועצה האזורית הערבה התיכונה.

שי קנה אותי בצניעותו, ביושרו האישי ובמשפט "אני לא יודע לנהל". שי נבחר בשנה זו לראש המועצה ניהל וניווט את המועצה בחוכמת חיים והכרה לעומק של כל מערכות השלטון והגופים המיישבים, החזון והכריזמה שלו והקסם המיוחד שלו אפשרו לו להוציא את מושב צופר מהקיפאון והכנסת תנופת קליטה ופיתוח לכל ישובי הערבה במסגרת נגב של צמיחה.

בשנים 1994-2001 זכיתי לשרת את האזור כמנהל המו"פ תחת הנהגתו של שי בן אליהו.
בשנת 1999 זכיתי להתלוות לשי לטקס בארמון המלך בעמאן למפגש היסטורי עם המלך עבדאללה הילארי קלינטון וכל ממשלת ירדן שבהם הוכרז על הקמת קרן משותפת לפיתוח עמק הערבה.

שי, שזכה לכבוד מלכים נאם בארמון המלך. זכור לי המשפט שאמר " זה היום המאושר בחיי". עם סיום נאומו המרגש לחצתי את ידו וחשתי לראשונה כי הוא רועד. סברתי שזה מהתרגשות. לצערי, התבשרנו משי על מחלתו ולמרות ההידרדרות במצבו, המשיך שי בנחישות ועקשנות לתפקד.

king.jpg (25.87 KiB) נצפה 28136 פעמים

שי, חלוץ ההתיישבות או כפי שקראנו לך "בן גוריון של הערבה", היית לנו אב, מורה, חלוץ, דוגמא ומופת ההולך לפני המחנה ומפלס את הדרך למתיישבי הערבה. איש יקר שרצונו, הווייתו, ביתו וחייו הם המקום הזה.
נפל בחלקי לחלוק עמך "עשייה משותפת" במשך כעשור. למדתי ממך תכונות חשובות של סבלנות, צניעות, ענווה, עקשנות והתמדה.
שמחתי שזכית לחגוג עימנו את חגיגות היובל להתיישבות בערבה התיכונה , יובל של עשייה ששייך לך באופן אישי.
רק אתמול בראיון לרדיו דרום נשאלתי מי הדמות שהשפיעה עליי יותר מכל. עניתי ללא היסוס- שי בן אליהו.

רותי היקרה, היום יותר מתמיד אני מבין את תפקידך המרכזי כאשת חייל וכמשענת יציבה לאיש ציבור.
רותי, דודו, הדס, רותם ובני משפחותיכם – לכולנו האובדן הוא גדול, אנו מחבקים אתכם ומצווים להמשיך את מורשתו המפוארת של שי בקידום, פיתוח ואכלוס האזור.

יהי זכרך ברוך !
_____________________________________________________________________________________________________

אמנון נבון, עין יהב

שי
מלווים אנחנו אותך בדרכך האחרונה. לפני חמישים ואחת שנה נפגשנו עם הקמת היאחזות עין יהב ומאז, במשך שנים רבות, יחד עם חגי פורת זכרונו לברכה היית איש מופת וחזון לאותו קומץ שהלך אחריך במדבר, הלך וגדל הלך והתעצם לאזור גדול ומצליח של מושבים, שבמשך זמן רב רבים לא האמינו שניתן לקיים בו חיים ולהתקיים. היית עמוד האש שלפני המחנה, ובעיניך האחת השכלת לראות למרחוק את הדברים שאחרים אינם רואים בשתים. רוזנים ושועי ארץ פתחו דלתם בפניך ונתנו לך אוזן קשבת.
למרות גדולתך מעולם לא היית גבה לב, את חייך חיית בצנעה ואוזנך תמיד הייתה כרויה לכל אחד, לכל בעיה קטנה כגדולה אולם המחלה הארורה קטעה את יכולותיך, ושנותיך האחרונות עברו עליך בסבל רב.
רותי, את שהלכת אחריו למדבר, תמכת בו ועמדת מאחוריו בימיו הטובים והפחות טובים, במסירות אין קץ עד היום האחרון, מחבקים אותך וכואבים את כאבך וכאב כל המשפחה.
מושב עין יהב והערבה כולה נפרדים היום ממך שי, אבי ההתיישבות בערבה התיכונה.
תחסר לנו, כמנהיג וכאדם. ינעם לך עפרך.
_____________________________________________________________________________________________________

[אסתי סלע]

אין ספק, מוזר החלד,
ומשונים הם הבריות.
כל אותם דברים של הבל
כנכסים, שררה, כבוד,
נשקלים יום יום ברעש
ומכובדים מאד.

רק אותו דבר של ערך
המכונה אצלנו זמן
מתגולל טבול ברפש
כמעיל ישן נושן.

עשר כאן שנים עברנו,
כקיבוץ לכל דבר
ואתה עומד תמה, האומנם?
הן עומדים אנו עדיין
לפתחם של הדברים
הן כמעט ולא עברנו
את סיפם של החיים.

המעט, אם רב, עשינו?
המותר להתגאות.
מי יוכל את זאת לדעת,
מי ישכיל לשפוט?
אך אחת נדע לבטח,
וללא ספקות:
כל שתיל אשר הפך לעץ
וכל ירוק המבצבץ
בזה מרחב ענק שומם
שלנו הם, שלנו הם.

שי בן אליהו.

לחג העשור - 1977

תמונה משפחתית. 1970 מתוך ספר היובל

sade.jpg (41.25 KiB) נצפה 28132 פעמים

[אסתי סלע]

שי בן-אליהו מספר...

הרעיון להקמתה של עין-יהב נולד כאשר הייתי מרכז חטיבת בני המושבים בתנועה.
גרעין אחד בשנה היה נשלח מתנועת המושבים להיאחזויות קיבוציות ולמקומות לא הייתה המשכיות. בן-גוריון , שיישוב הנגב היה שגעונו הצליח להדביק אותי .
אני יליד תל-אביב ולאחר שנתיים ששהיתי בכפר-יהושע פגשתי שם את חגי פורת שעימו המשכתי הלאה.

הלכתי לבן-גוריון עם אסי יפה וגד יעקבי. רצינו לדבר איתו על הגרעינים של תנועת המושבים והגענו למסקנה שצריך להקים ישוב במקום שנראה לכולם בלתי אפשרי. חשבנו אז על בארותיים – עזוז של היום שנמצאת בנגב המערבי, ע"י ניצנה. אסי עסק בהתיישבות במסגרת מפא"י וחשב שצריך ללכת למצפה-רמון אבל לי זה לא נראה. הלהבתי את חגי ברעיון הזה והוא שהיה די בשל לדבר כזה הצטרף אלי. נושא בארותיים נהיה חם. מיכה הילב משדה משה שהיה קצין פיתוח של הערבה במשרד החקלאות אמר שיקח אותנו לראות מקום אחר וכך הגענו לעין-יהב שהיה מצפה חקלאי של משרד החקלאות באותם ימים. {1950 – 1959}. 14 – 17 גברים, תיש אחד וכמה עיזים, חלקה קטנה של קיקיון – ממנה קיוו להפיק שמן מסחרי ותרופה, קצת אספסת – מעין חווה ניסיונית , זה מה שחיכה לנו.
האנשים – פועלי דחק. מעיין עין- רחל ובאר ארטזית מאותו מקור מים. מיכה החזיק מפתח צינורות בו פתח את הצינור והמים זרמו... התלהבנו והחלטנו – עין-יהב. תחילת שנת 1958.
לקח לנו שנה לשכנע את כל הנוגעים בדבר בעזרת בן-גוריון.
עד אז היו בערבה עין-גדי ויטבתה – קיבוצים שהמרחק ביניהם 200 ק"מ.
עדיין לא קבענו צורת היישוב. הסוכנות פקפקה האם מושב עובדים? הרי אין אחידות בסוגי האדמה ואיך יחלקו את האדמות? חוץ מזה בתנאים הקשים יהיה קשה לחיות כאדם פרטי.

בשנת 1959 {נובמבר} הוקמה היאחזות עין-יהב שכללה גרעין נח"ל , חגי ואני על תקן פועלי דחק של משרד החקלאות. העונה מתחילה בסוף יולי והגרעין אמור היה להגיע בחודש נובמבר. אספנו 5 חברה מכפר-יהושע והכנו גן ירק לפני בואו של הגרעינרים החדשים.
הסוכנות הניחה צינור לשטח של 160 דונם שנראה טוב והתחלנו לגדל עליו עגבניות בשטח פתוח, צנונית – הכל בשיטת הניסוי.
הגיע הגרעין הראשון. חגי הפך למרכז המשק – כל מה שקשור בעניינים הפנימיים והפרודצורליים של הפיכת המקום ליישוב. אני הפכתי מזכיר – בא-כח – קשר עם המוסדות החיצוניים.

חגי היה אדם נטו – בלי חוכמות, בלי מניפולציות, אדם לא קל, עקשן מאד, לא גמיש, איש של עקרונות, מציב סטנדרטים גבוהים ומצפה שכולם יעמדו בהם. יעיל, חרוץ. בהרבה מקרים היה דוחף אותי להשיג משהו בתל-אביב ומתאכזב שלא השגתי את כל מה שרצה. בשנים הראשונות הוא היה המדריך, האוטוריטה בעניין חקלאות.

לא היה כביש, נסעו דרך מעלה-עקרבים, לא היה קו חשמל וטלפון, הין גנרטורים, לא היו מזגנים. נבנו 3 מבנים כשבכל אחד כמה חדרים ובהם התגוררנו. שם העברנו 8 שנים. לפנינו היה פה בסיס חוות גדנ"ע {1952 – 1953} שעזב גם בגלל קדחת וגרעין של שח"ל שהתפזר - שירות חלוצי לוחם – מתנדבי חו"ל שהתארגנו לאחר מלחמת השחרור. לא פיתחנו נקודת קבע כי לא האמינו שנשאר שם. אחרי 3 שנים {1962} "גרשנו" את הצבא ואמרנו שאנחנו היאחזות אזרחית.
לא האמינו שנסתדר בלעדיהם אבל הצלחנו. גם הצבא עזב בעזרתו של דוד בן-גוריון. עשינו זאת כשהגרעין הראשון השתחרר ומנינו 28, {מהם 8 משפחות}, כולל גרעין בשל"ת, אבל בלי משטר צבאי. עיבוד השדות משותף - להלן "מושבוץ".המציאות של אז הובילה לכיוון מושב שיתופי אך כשדברנו על יישוב קבע הביעו את רצונם במושב עובדים. אני התנגדתי. גידלנו ירקות, סייפנים, היו כמה פרות לצרכי אספקת חלב פנימית ממנו הכינונו גם גבינה. בתקופת המושבוץ, ימי חדר האוכל , דודתי ציפורה רזניק שהייתה כאן כשנה לימדה את הבנות לבשל.
הזוגות הנשואים עם הילדים חיו בחדר של 24 מ"ר. בתקופה של ההיאחזות הזמנית היינו צריכים לדאוג לישוב הקיים ולהכנת תשתיות ליישוב החדש.

בשנת 1964 נסלל כביש הערבה וחשמל הגיע. בשעה 10 בלילה כיבו את הגנרטור ואז היה כיבוי אורות כללי.
רותי בן-אליהו זוכרת שהאכילה את בתה הדס לאור נרות...
הטריד אותי איך ההורים שלנו הסכימו שנגדל ילדים בתנאים כאלה – בלי חשמל, בלי רופא. כשבני היה בן עשר וחצי והיה לו חום לא ידעתי איך למדוד לו חום. אבל הם גדלו אריות.

לנקודת הקבע עברנו בשנת 1967. היו אז 27 בתים מוכנים והיינו 16 משפחות ו- 4 רווקים. לקראת המעבר נערכה הגרלה {שמנו פתקים בכובע} של חלקות אדמה מעובדות לפי חלקות. חילקנו 20 דונם לבן-אדם בגוש אחד. חיי החברה השתנו לטובה ברגע שכל אחד היה לעצמו כי לקראת סוף חייו של ה"מושבוץ" נוצר לחץ עצום בגלל החיים המשותפים.

קלטנו בשנים הראשונות 8 – 10 משפחות בשנה. שמרנו על ערך העבודה העצמית. אח"כ החליטו שמותר מתנדב אחד שיגור בבית, עברנו לשניים,ומשם לפועלים ותאילנדים. פעם ייצרנו 50 טון למשק. היום כדי להתפרנס צריך למעלה מ- 300 טון. ניסינו לפתח ענפים משותפים על מנת להביא פרנסה ונכשלנו. חגי היה נגד זה ומסתבר שצדק. התוצאה הפיננסית והחברתית הייתה גרועה. זה הביא לסכסוך נוראי שתוצאותיו מורגשות עד היום מזה 16 שנים.

אנשים נוספים הצטרפו במשך השנים. היום בעין-יהב 120 משקים חקלאיים , כ- 10 מבני צבור.
לפני כ- 10 שנים נבנו 30 יחידות דיור. 4 מתוכן עם משק. עכשיו הולכת ומסתיימת בנייתו של רחוב חדש ובו 12 בתים אליהם יעבר 12 משפחות – דור המשך, שיפנו בתים לבנים הנמצאים ברשימת המתנה.

חוץ מהחקלאות אין פה כמעט סוגי עבודה אחרים. אין פה הטבות לצורך בניית מפעלים כך שאין מקום להרחבה גדולה כי אין עבודות.

עין-יהב ומושבי בערבה שייכים למועצה אזורית ערבה תיכונה. לפנים מ.א. "תמר".
כשנוספו היישובים הדרומיים של מ.א. "איילות" , היינו זנב של שתי המועצות לכן הקימו מועצה נפרדת הכוללת את הישובים: פארן, צופר, הישוב הקהילתי החדש "צוקים", ספיר, עין-יהב, חצבה ועידן.

עשינו פה מהפכה בנושא הייצוא. היינו בין הראשונים בערבה שעברנו לייצוא מתוך מחשבה שהשוק המקומי לא מספיק. עברנו לגידולים בחממות כי הבנו שהאיכות תלויה בתנאי הגידול. היום הכול חממות.
מבחינה חברתית חלק מהמשפחות עזבו. יש כאן היום כ- 45 משפחות דור שני, רובן במשקים עצמאיים.

במבט לאחור אני מרוצה ממה שקורה פה. אני חושש שאם הנגב לא ייושב – נתנוון. סה"כ חיים בערבה התיכונה כ- 2500 נפש שאינם יכולים לקיים מערכת של שירותים נורמליים. הסיכוי שאנשים יעזבו את גוש דן ויבואו הנה קיים משום שיש כאלה שרוצים לברוח מההמולה של מרכז הארץ. בשביל זה צריך מדיניות שתעודד יזמים ומתיישבים לעבור הנה.

2001

מסמך מארכיון עין יהב / הביאה לדפוס:אסתי סלע

[גילה טל]

Passing of Shai Ben Eliyahu

Dear Friends,

It is with deep sadness that I advise you of the passing of Shai Ben Eliyahu, one of the founders of settlement in the Arava over 50 years ago, the long-term head of the Central Arava Regional Council and the first Co-Chair (with Max Shnider) of the Arava- Australia Partnership. His contribution to the Arava, to Israel and to the ongoing deep and long lasting relationship between our two communities is widely recognized and deeply appreciated. His passing, after a long illness, will keenly felt by all his close family and friends.

In 1958, Shai Ben Eliyahu and Hagai Porat decided that they wanted to found a community at Ein Yahav in the Central Arava.

The various government agencies refused to support them, demanding a letter of intent from someone official. So they went straight to Ben Gurion, who turned red with anger when he heard how they had been refused. He wrote them the letter and in 1959, ten families arrived at Ein Yahav. "KKL-JNF prepared the land and they tried growing tomatoes.

In 1962, KKL-JNF prepared another 250 acres for agriculture. The really big breakthrough came a few years later, when Simha Blatt, the "Herzl" of water research in Israel, invented drip irrigation, and harvest yields increased dramatically. Today, over 6,000 people (residents and workers) live in the Arava and supply 60% of Israel's fresh vegetables and more for export.

2.jpg (20.03 KiB) נצפה 28100 פעמים

Ein Yahav - the beginning years

1.jpg (18.29 KiB) נצפה 28100 פעמים

Golda Meir on a visit to Ein Yahav in 1971, together with Shai Ben Eliahu, one of the moshav founders - look what had
!been achieved in just over 10 years

Shai will be laid to rest today, Tuesday 08 June 2010. The Partnership will be represented at the funeral by Peter Rabin (Co-Chair) and Orit Elkayam-Cohen (Director).

Ron Finkel
Co-Chair
UIA/Keren Hayesod
Arava Australia Partnership

_____________________________________________________________________________________________________

Passing of Shai Ben Eliyahu
Dear Ron,
I am very saddened to learn of Shai’s passing and wish to extend my personal condolences to his family.
I feel privileged to have known Shai since the beginning of the Arava Australia Partnership when Max Shnider first brought him to Australia. So much has been achieved and we honour his memory.
Please convey my deepest sympathy to the family and the Arava community.
Warmest regards,

Rachel Caplan

______________________________________________________________________________________________________

תנחומים

קבלנו הודעתכם על פטירתו של שי בן אליהו ז"ל.
לאחרונה עיינו שוב בעיתונכם שיצא לרגל יובל ההתיישבות בערבה,
והתמקדנו בחיבורו של שי ה"בא-כח". כמה הנאה ועידוד אפשר לשאוב מתוכנו של כתב ידו הנהדר.
ואנו בטוחים שכל זה לא היה לשוא.
תנחומינו הכנים למשפחה האבלה ולכל תושבי המועצה המופלאה- הערבה התיכונה.
תנוחמו משמים,
אלי אסקוזידו
ראש מ.א. נחל שורק

_____________________________________________________________________________________________________

למשפחת בן אליהו ,

אתכם באבלכם הכבד במות עליכם בטרם עת אבי המשפחה שי בן אליהו ז"ל.

זכיתי להכיר אותו ואת עבודתו .
אדם שהקדיש את עצמו למען ההתיישבות בערבה.



ח"כ איתן כבל

______________________________________________________________________________________________________

[אסתי סלע]

זה לא יום של חול בערבה
משהו נקרע הערבה בוכייה
הלב נשבר התפרק לרסיסים
אולי זה הגיל הדמעות זולגות מבפנים
שי וחגי חגי ושי לעולמים
צמד שידע, החליט והשלים
ואנחנו הנשים מהצד מנידות
בשלמות כזו לא להפריע לחלומות.
שי כתב לחגי המון מילים
שי שידע לומר את הדברים הנכונים.
כשחגי הביט בו לפני ההשתלה
הייתה ביניהם שותפות הייתה הבנה.
שי ידע להביע בכתובים
וחגי החזיר תמיד במעשים.
הייתי צעירה ממש ילדונת קטנה
ואצל רותי ושי מצאתי משפחה
רדפתי אחריו בעקבות חשובים
ישבתי גם אני על המדרגות במקומות חשוכים.
הוא לא הירפה לא נתן מנוח
את פרס תפסנו אחרי ההשתלה סחוטים ובלי כוח.
לעולם לא התעייף ממרוץ ההגשמה
לעולם לא נתן לעצמו מנוחה נכונה.
גם לשותפה צריך מזל גדול
ורותי הייתה בשבילו הכל
נתנה חופש פעולה לחלומות
חינכה, גידלה, החליטה החלטות
ושי בדיבור שוטף ועין בוחנת חדה
הקים אימפריה של עין יהב והערבה.
המשיכו למעלה את החזון והדרך
עוד דורות יזכרו את השילוב והערך
בשם החצי השני שלא יכול לדבר
בשם השותף האופטימלי והחבר
תם עידן השמיים מעוננים
עצוב בלב אבל החיים נמשכים.
צחוק ודמע ילדים נכדים
ואתה זה שיודע חלומות מתגשמים
ומתוך הכתובים של שי לחגי
אין מי שזה ביתו יותר משי
במקום הזה, במרחב הזה,
בשקט הזה – לנצח.

צ'צ'ה פורת.
7.6.10

[גילה טל]

מתוך מגזין Arava.TV מס' 86 .

[אסתי סלע]

במלאת שלושים למותו של שי בן אליהו זכרו לברכה.

מוצג בפניכם קטע מסיפור שגילה טל מצאה ברשת שכותרתו "בגרות מאוחרת".

ערכתי מחקר קטן מי האיש מאחורי הדברים וגיליתי: שמו ישי ספרים. ילדותו ונערותו עברו עליו בכפר ויתקין. תושב ירושלים.

בעבר: כלכלן של מכון וולקני בין השנים 1970 - 2000 שעסק בהערכת התועלת הצפויה ממחקר ופיתוח חקלאי .

בסיפור בו מוזכר גם שי בן אליהו, והמתפרסם כאן ברשותו, כתב בשנת 2008 ומומלץ לקרוא גם מאמרים אחרים פרי עיטו שבחקלאות עסקינן
"על כנפי הזבוב" , מלאכות של פעם".


..." בבית ברל היו סמינר למורות ומכון להשכלה ומחקר.
המכון היה גם בית ספר למנהיגות וגם המקום שבו המפלגה מתכנסת לחשוב. יום אחד הייתי נוכח בסמינר (בן שלושה ימים) שהתקיים שם.
באולם שבראש הגבעה המוקפת בפרדסים,התכנסו מנהיגי המפלגה ושמעו הרצאות מבכירי הפרופסורים.
בערבים הוזמנו אנשי המפלגה מן השורה לשאת את דברם. ערב אחד דיבר שי בן אליהו.
שי בן אליהו היה צעיר בן גילי מכפר יהושוע שישב ברינס 6 והיה מרכז ועדת הנוער של התנועה.
מה זה תנועה? אינכם יודעים. ובכן: בימים ההם היו תנועות נוער: השומר הצעיר, מחנות עולים, התנועה המאוחדת והנוער העובד
והיו תנועות התיישבות ביניהן השומר הצעיר, האיחוד הקיבוץ המאוחד (כולם מאוחדים מפני שהתפלגו קודם) ותנועת המשובים.
לתנועת המושבים היה בית ברינס 6 שזה בין השוק הסיטונאי לבית הבימה.
שם היו... כאן הייתי צריך לכתוב "נחתכים העיניינים", אבל באותם ימים כבר לא נחתך שם כלום מלבד השניצלים.

נחזור לאולם בבית ברל שם שי בן אליהו, בחור צעיר ענוג וממושקף,קם ואמר:
"אתם העליתם, נלחמתם הקמתם... ואנחנו מה נשאר לנו לחדש או לממש" כאשר ירד מן הבמה קרא לו בן גוריון ראש הממשלה,
חיבק אותו אל כרסו ואמר בוא הנה יונגר מאן...
הישיבה נגמרה וכולם הצטופפו בפרוזדור ליד שולחנות הוופלים והמיץ ואז ראיתי את שי בן אליהו ניגש אל אשכול שר האוצר ואומר:
"ראית?" ענה אשכול: "כן" אמר שי: "יותן לעבדך תקציב לקו מים לעין יהב" אמר אשכול: "כן".

וכך יסד שי בן אליהו את מושב עין יהב שבערבה..."

קישור לאתר ולסיפור המלא - http://www.enrico.co.il/ishai/sabim.html

[גילה טל]