משפחת אל-עמראני (אבו אל-מסכ)
יעקב חבקוקהביאה לדפוס הילה אלבז מחצבה.
- צילום: גילה טל
א.
ערב הקמת המדינה היו בנגב שישה מטות של בדווים – תראבין, אל-עזאזמה, אל-חנאג'רה, אל-תיאהא, אל-ג'באראת ואל-סעידיין.
בתום הקרבות ברחו מקצת מאנשי השבטים הבדווים אל מחוץ לגבולותיה של מדינת ישראל: אל-ג'באראת, אל-תיאהא, אל תראבין ואל-עזאזמה ברחו מערבה, אל רצועת עזה ולחצי האי סיני, וכמה מאנשי אל-תראבין, אל-סעידיין, אל-חיאת, אל-תיאהא, אל-עזאזמה ואל-ג'באראת ברחו מזרחה, לעבר הירדן. אל-סעידיין התיישבו במקום בו ישבו קרוביהם – באזור כַּרַכּ.
על אל-סעידיין כתב בין השאר עארף אל-עארף, מושל מחוז באר שבע בספרו "תולדות באר שבע ושבטיה: שבטי הבדואים במחוז באר שבע":
"...מוצאם מכפר ג'באל אשר בסביבות קיר מואב (כַּרַכּ). משכנותיהם הם כיום בואדי ערבה... יש להם צאן ובקר לרוב, ואינם שמים לב לחקלאות. סבת הדבר: אין הם מתאחזים באזור קבוע, חונים הם בשטחים עקלקלים ובמחנות הקרובים לואדי ערבה וגבולות עבר הירדן, והם צריכים להיות מוכנים תמיד למלחמה עם בני עטיה ושבטים אחרים במזרח הירדן...
הסעידיין היו בעלי צאן ומקנה ועושר. אין להם אדמה חקלאית מלבד "בקעת הסעידיין" על גבול עבר-הירדן וא"י. לא היה איש שידמה להם בהכנסת אורחים; אולם כעת חיים הם בעוני ובמסכנות. עָניַם גדול כל כך, שהם אוכלים את גרעיני הבר (אלסמח) הצומחים מעצמם בגיאיות. רב היה מספרם וגדולה הייתה גבורתם עד שבני עוטיה הוכרחו להתחשב אתם, עתה ירד מספרם מחמת רעב ובצורת. גם המלריה הפושה בסביבתם עושה בהם שמות, ומצבם בכלל עלוב ומעורר עצב...
...יש אומרים כי בראשית תולדותיהם היו שוכנים במדבר תיה אשר בסיני. מחמת התנפלויות ומסעי-שוד הוכרחו לנדוד משם ויחנו בעבר-הירדן, ומשם נפוצו...
...משכנות הסעידיין הם בגיא הערבה (ואדי ערבה), שחשיבותו מרובה בהיותו משתרע בין א"י ובין עבר הירדן... ואדי ערבה הוא תחום התוחם בין א"י ובין מזרח הירדן. כשאתה מהלך בו אינך מבדיל בין אזוריו השונים. אתה יוצא מאזור אח ונכנס לאחר כמה פעמים ביום, מבלי דעת היכן אתה וביזה אזור אתה הולך...
...אכן בקעה נפלאה היא זו. הנה אתה מוצא יבשה וחרבה, לא ברֵכה בה ולא אדמה טובה למזרע בכל קצותיה – והנה אתה עובד על יד מספר לא קטן של גיאיות, מישורים, בארות ומעיינות כעין ערוס ועין אלבידא...עמראני...
...הבדואים קוראים לאדי ערבה "גיא האש": כי אין לך מסע שוד או מערכת קרבות בין שבטי א"י ועבר-הירדן או בין אלה לבין השבטים בסיני, שהוואדי לא יקלוט חלק מנופלי המערכה...".
ב.
משפחת אל-עמראני (המוכרת גם בשם אַבּוּ אַל-מִסְכּ או אַל-מִסְכּ), הנמנית עם מטה אל-סעידיין, חיה בערבה לפני קום המדינה, באזור עין חוצוב, ועסקה בגידול גמלים וצאן. גידול גמלים, אגב, הביא לה מוניטין גם בתחומי א"י וגם מחוצה לה. חלק מבני המשפחה היו קשורים עם המשטרה הבריטית במסגרת כוח רוכבי הגמלים (הַגַ'אנָה). לאחר המלחמה ברחה המשפחה מזרחה, אל עבר הירדן. זמן מה לאחר המלחמה יצר עלי עיד קשר עם המודיעין הישראלי, ביצע אי אלו משימות למענו ומעת לעת אף חצה את הגבול מערבה, לתחומי מדינת ישראל, תמיד על-פי תיאום ובאישור.
בראשית שנת 1949 הגיעו שמועות למודיעין הירדני על קשריו ההדוקים של עלי עיד עם המודיעין הישראלי, לפיכך הם עצרו אותו, חקרו אותו והשליכו אותו למעצר של חודשים לא מעטים. רק בעקבות מעורבות ולחץ של קרוביו על המלך עבדאללה הוא שוחרר למעצר בית.
כשחזר לאוהלו, שב ויצר עלי עיד קשר עם גורמי מודיעין בארץ (קת"ם, שלימים יהיה 154 ואח"כ 504). כאן, לאחר שחזר לערבה, סיפר מה מצבו בעבר הירדן וקיבל אור ירוק לשוב ארצה. הוא הגיע ביחד עם נַצָאר, ישב בעין חוצוב ומכאן נשלח למשימות שונות. כשנה לאחר מכן הצטרף אליהם ח'ליל, שנפטר זה לא כבר.
בשנת 1953 או 1954, בהסכמת המודיעין, העביר את משפחתו לערבה.
- מעלה עקרבים צילום: גילה טל
עלי עיד קשר את גורלו עם המדינה והחליט במודע – ובלא לקבל או לדרוש כל תמורה – לשמש סוכן מטעמהּ. סוכן למטרות מודיעין ומשימות מיוחדות במדינות המרחב. מיותר להעיר, שפעילותו זו הייתה כרוכה בסכנה של ממש. מטבע הדברים, הוא לא שיתף איש מבני משפחתו במשימותיו, וכל שעשה נשאר שמור בינו ובין מפעיליו במרוצת השנים. הוא הדין בנצאר ובח'ליל. כל אחד לעצמו.
פנחס עמיר, מי שהיה מושל צבאי לנגב בין השנים 1955 – 1963 סיפר לי, שעלי היה מעורב בהתחקות אחר התוקפים
ברצח מעלה עקרבים במארס 1954 ובהחזרת גופותיהם של שושנה הר ציון ועודד וייגמייסטר חברה שנרצחו בדצמבר 1954, ולאות הוקרה על פועלו, הוא, פנחס עמיר, בהסכמת תבורי מהמשטרה ויחידת המודיעין, העניקו לעלי עיד רובה.
צדוק אופיר, שהיה איש יחידת המודיעין שהפעילה את עלי עיד, סיפר לי בזמנו, שלאחר ההתקפה הרצחנית על האוטובוס במעלה עקרבים עלי עיד הגיע למקום, בחן את הממצאים בשטח, העקבות וכו', והיה מעורב בחיפוש אחר התוקפים. ניתן היה להבין מדבריו של צדוק אופיר, שעלי עיד עלה על עקבות הרוצחים ואף נפרע מהם.
רחביה ורדי, ממכונני ענף האיסוף בחיל המודיעין, סיפר לי בזמנו, ש"עלי עיד אל-עמראני היה אחד הסוכנים הטובים ביותר שהוא הכיר, ושאילו ניתן היה לספר על מעלליו, הוא היה זוכה לתעודה בכותל המזרח".
על פועלו של האיש ניתן להבין גם מהכתוב
ב"מסע חיי", ספרו של יעקב נמרודי, שהיה מפקד בסיס דרום של הקת"ם במחצית שנות החמישים:
"דוכיפת"בחודשים הראשונים לאחר כניסתי לתפקיד מפקד בסיס קת"ם דרום נסעתי לאילת עם רחביה ורדי, כדי לנסות לגייס בדווי שנטה את אוהליו בדרום, שהיה בעל ידע עצום והיטיב להכיר את חצי האי סיני ואת כל המתרחש בו...
כינויו היה 'דוכיפת', ומסיבות ברורות אינני מציין כאן את שמו האמיתי, אבל אני יכול לומר שהוא היה דמות ציורית ואישיות מיוחדת במינה. נמוך קומה וצנום ובעל זקנקן מחודד. היה לבוש תמיד בתלבושת בדווית בצבא חאקי, כזו שלבשו חיילי יחידות רוכבי הגמלים בעבר הירדן. לרגליו נעל סנדלי עור ולבושו היה תמיד נקי ומסודר. כסוכן, הוא היה יוצא דופן – תושב ישראל, שביצע סיורים רגליים ארוכי טווח בירדן ובסעודיה. בשובו מסיוריו, שנמשכו לעתים שבועות ארוכים היה מביא עמו מסמכים ומידע חשוב מאוד על ההיערכות הצבאית בירדן ובסעודיה. 'דוכיפת' היה נכון תמיד ליציאה בהתרעה קצרה ביותר. ביום המיועד היה ממתין באוהלו למכונית שתבוא לאסוף אותו וציודו האישי איתו. הציוד כלל רובה אנגלי ארוך ממלחמת העולם הראשונה, תרמיל גב צבאי שהכיל ציוד חיוני לדרך... לאחר ההצטיידות היה מפעילו יושב איתו ומטיל עליו את המשימות לביצוע, קובע את הסדר, את לוח הזמנים ליציאה ואת המועד המשוער לחזרה. נקודת היציאה נקבעה על-פי אופי המשימה, בדרך כלל חצבה (עין חוצוב) או יוטבתה (עין רדיאן). בגמר ההכנות ולאחר בדיקה אחרונה, היה המפעיל מסיע את 'דוכיפת' אל נקודת היציאה... דואג לתאם את יציאתו עם גורמי הצבא בשטח, ומוודא שכל מי שצריך לדעת את מועד שובו המשוער – יידע על כך.
למפעיל שיצא להחזיר את 'דוכיפת' לבאר שבע נכונה בדרך כלל חוויה בלתי רגילה. הוא נהג לדווח בקצרה על הקורות אותו, לוקח את ציודו, נפרד לשלום מאנשי הצבא, עולה על הג'יפ ומסמן לנהג לנסוע. כעבור זמן קצר היה מורה למפעיל לעצור, יורד מהג'יפ, מוציא מתרמילו את הפינג'אן ועושה את ההכנות הדרושות לבישול קפה. היה מקושש כמה זרדים יבשים, מדליק אותם, ובטרם הספקת לפנות כה וכה ניגש אליך 'דוכיפת' ומגיש לך ספלון קפה חם וריחני, כפי שרק הוא ידע להכין. טקס הקפה היה קצר, ומשך ההתארגנות להמשך הנסיעה היה קצר עוד יותר. אם האיר המזל פנים למפעיל, נכונה לו חוויה מרתקת נוספת. 'דוכיפת' ניחן בחושים מחודדים להפליא והיה צלף מעולה. במשך הנסיעה היה בוחן את הגבעות שלצדי הדרך, ולפתע היה מסמן בידו לעצור ומניח אצבע על שפתיו, סימן לשתיקה. כשהג'יפ היה נעצר, היה 'דוכיפת' יורד ממנו, טוען בנחת כדור ברובהו, מגביה אותו, מכוון ויורה. במרחק מאתיים או שלוש מאות מטר ממנו קרסה איילה. 'דוכיפת' היה תולה את הרובה על כתפו, צועד לעבר האיילה הניצודה וחוזר כעבור דקות אחדות והיא על כתפו. בשקט, בלי דיבורים מיותרים...
לאחר תחקור יסודי היה 'דוכיפת' מקבל את שכרו, לעתים במזומנים ולעתים במצרכי מזון, סוכר, קמח, קפה, תה ועוד. מעולם לא התווכח על גובה התמורה שקיבל ותמיד סירב לקחת איתו את האיילה שצד. נהג הבסיס היה מסיע את 'דוכיפת' לאוהלו, עד למשימה הבאה. מעת לעת, כאשר רצינו לבדוק אירוע מסוים, כמו למשל רצח חבקוק, הטלנו עליו את המשימה, מפני שידענו שהוא ישוב עם המידע המדויק. ואכן, הידיעות הראשונות שקיבלנו על רצח חבקוק ופרטים מביקור בבית הרוצח הגיעו מ'דוכיפת'.
בספרי, "עקבות בחול", הנוגע למעורבות ולתרומה של בדווים לצבא, מוזכרת המשפחה ותרומתה. למגינת הלב, הצנזורה פסלה כל איזכור על פעילותו המודיעינית של עלי עיד. האחרון, שהיה אחד מאבות הרעיון להקים יחידת גמלים בצבא כבר בשנות החמישים, תרם תשעה גמלים שלו ונרתם להדריך ולהנחות את הלוחמים. יוסף כהן, מפקד יחידת הגששים סיפר לי בזמנו, שבראשית שנות השבעים, כששב ועלה רעיון להקים יחידת רוכבי גמלים, נרתם עלי עיד לעניין, תרם גמלים מעדרו ואף נידב את בנו מחמד, שהיה נער, לשמש מדריך ומטפל לגמלים ביחידה. בנו סלימאן, אגב, שירת כגשש במשך כשלוש שנים במחצית שנות השבעים.
פעילותו של עלי עיד, הגם שהייתה חשאית, לא נעלמה מעיניהם של קברניטי המודיעין הירדני ואלה ביקשו לנקום בו. בשנת 1974 חצתה חוליה שנשלחה על ידי המודיעין הירדני אל הגבול לשטח מדינת ישראל, חיפשה את עלי עיד ומשלא מצאה אותו חיפשה את ילדיו. בנו עואד נמצא עם העדר בנחל נמיה, אנשי החוליה איתרו אותו, דובבו אותו, הנער הכין לכבודם כוס תה והם חיסלו אותו נפש. כשגששים הגיעו למקום כוסות התה היו מלאות וחמימות...
המשפחה, אגב, לא פנתה ולא הוכרה כמשפחה שכולה או נפגעת טרור. אין לי מושג מה החוק אומר ביחס למי שנפגע בפעילות עוינת שכזו. זו נקודה שראוי לבדוק.
ג.
לאורך שישים השנים שמשפחת אל-עמראני חיה בערבה, באזור עין חצבה, היא הפכה לחלק מהנוף האנושי, שימרה אורח חיים עתיק המזכיר את אבותינו הנוודים והייתה מעורבת בתרומה למדינה ולחברה. בני המשפחה, שמאז ומתמיד הצטיינו ברעיית גמלים, נחשבו שדאים מעולים ולא אחת התנדבו לחיפושים אחר מטיילים שאיבדו את דרכם בשטח, סייעו ליחידות צבא בפעילויות שונות, הזהירו תושבים מפני התנכלויות וסכנות, כמה מבני המשפחה המורחבת שירתו לא רק כגששים אלא גם כלוחמים ביחידות אחרות (עורב צנחנים, גדוד הסיור המדברי ועוד). לא היה ולו מקרה אחד שאבי המשפחה או בניה סירבו להושיט יד או להטות שכם, לגורמי מודיעין, לגורמי צבא או לאזרחים מן השורה. הדיבורים על עדר הגמלים ועל השלכותיו האקולוגיות מסיטים את התרומה האמיתית של הימצאות הגמלים בשטח בכל הקשור בצומח (עצי שיטה).
משפחת אל-עמראני שמרה במשך כל השנים על אופיה המסורתי, ודומה, כי היא המשפחה הבדווית האחרונה בארץ המקיימת אורח חיים בדווי אותנטי.
בשל אופיו של אבי המשפחה ומשום מעורבותו עם זרועות המדינה, הקפיד ראש המשפחה עלי עיד להיבדל, ומנגד, יתר הבדווים בנגב הקפידו להתבדל ממנו. זו הסיבה שגם לאחר שישה עשורים מדובר במשפחה מורחבת המונה כמה עשרות נפש בסה"כ.
אני מבקש לתת את הדעת לכמה נקודות שיועלו כאן, שהן בבחינת חומר למחשבה:• ראו כמה רווקים יש בקרב בני המשפחה, ושימו לב לגילם. מה הסיכוי של סלימאן או ת'ריה ואחיהם להקים משפחה?
• גם מחמד, שנישא לפני כמה שנים, עשה זאת בגיל מבוגר.
• במשך עשרות שנים בני המשפחה לא בנו בתי קבע, לא חפרו בארות, לא הזיקו לטבע ולא שינו את הנוף באופן בלתי הפיך; יותר מזה: אם חלילה הם ייעלמו מהנוף, בתוך שנים ספורות מי שייקלע למקום מגוריהם אפילו לא יידע שהיו כאן אנשים!
• למשפחה זו אין עבר פלילי וכל המידע שהופץ או מופץ בכיוון זה הינו מגמתי וחסר כל בסיס.
• אין להתעלם מסכסוך הדם שיש עם שבט אבו קִרְשֵן, המונע מעבר צפונה, לכיוון באר שבע וסביבתה.
• חישבו על כל ההזדמנויות שתושבי הערבה התארחו באוהלים לביקור, לתה, לקפה, לרכיבה על גמל, לארוחה, לשיחה. תזכרו אם בני המשפחה השתתפו בצער תושבי האזור או בשמחתם. שימו לנגד עיניכם את הילדים, המתחנכים במסגרות שבמועצה, ביחד עם ילדיכם, ותראו כמה הם שמחים, מה הם מקבלים ומה משמעות הדבר לעתיד לבוא.
המסקנה העגומה העולה היא, שמדובר במשפחה "עקרה", כמוהָ כעץ נוי שאינו נותן פרי. נדמה לי שלא אטעה אם אציין שהריבוי הטבעי של המשפחות הגרות במושבי המועצה גדול מהריבוי הטבעי של משפחת אל-עמראני. משפחה בדווית אחרת, צפונה יותר, הייתה מתרבה בקצב רצחני ומחזיקה כבר מאות נפשות!
זאת ועוד, מי שחשש שהמשך הימצאותם של בני המשפחה באזור יביא לקן של אסלאם או לאבן שואבת של בדווים מהנגב שיירדו לערבה, אינו יודע היכן האו חי. אין, לא הייתה וכנראה שגם לא תהיה במשפחה כל נטייה לחזרה אל האסלאם כמו גם לקליטה של גורמים מחוץ למשפחה. בדווים לא מתחתנים עם בני משפחת אל-עמראני, כך שאין מי שיצטרף אליהם.
ד.
כמי שמכיר את המשפחה עשרות שנים, אני מבקש לקבוע כאן, שהמשפחה המיוחדת הזו ראויה ליחס חם ומחבק של אנשי הערבה. על פועלו של הזקן השוכב על ערש דווי וספק אם ישוב לראות את נוף הערבה בחייו יש להודות ואת מעשיו יש להוקיר, לתמוך בצאצאיו ולראות בהם שכנים ושותפים לגורל. מי שקשר את גורלו עם המדינה ועשה למענה אי אלו דברים אגב סיכון חייו וגם שילם על כך בחיי בנו, זכאי ליחס חיובי ותומך, הוא ובניו אחריו.
אסור לנו להגיע למצב ש"הכושי עשה את שלו, הכושי יכול ללכת".
נדמה לי - ודווקא לאור כל הנאמר ומתפרסם לאחרונה על הבדווים בנגב - שנִקרית כאן הזדמנות יוצאת מן הכלל להוכיח שאפשר אחרת! הקמת מסגרת קבע למשפחה תהא מעשה הומני, ציוני, מעשה של חסד, מהלך שאין כל חשש מפניו.
מצ"ב חומר שעלה בידי ללקט בזמן הקצר שעמד לרשותי. דומה שהוא מדבר בעד עצמו.
והערה אישית נוספת: אני מוכן לבוא לפגישה עם כל גורם על מנת לדבר בעד משפחת אל-עמראני (אבו אל-מסכ), כי אני רואה בזה צו מצפון שלי כאזרח וכאדם. כמוני, אנשים יקרים, מנוסים ורבי מעש כמו דודיק שושני מקיבוץ להב, המכיר את המשפחה במשך שנות דור ודיבר בהערכה וברגישות למענה.יעקב חבקוק, רמת גןיולי 2010
- צילום: גילה טל
