נוי רז 1999 - 2010

[אסתי סלע]

נוי רז בצעדת הערבה 2007 / צילום גלעד לבני

תושבים יקרים,

נוי, ילדה מתוקה ומקסימה נולדה ב-30.12.1999 במושב צופר ונפטרה ביום חמישי 28.10.2010 , חודשיים לפני יום הולדתה ה-11, בשעות אחר הצהרים לאחר מאבק ארוך ועקשני במחלת הסרטן.

הלב בוכה והמילים נעתקות מעוצמת הכאב.

את נוי פגשתי לראשונה בשנת 2000 בבריכת השחייה בצופר. מול עיני ראיתי ילדה ג'ינג'ית, מלאת מרץ, המתרוצצת כשזוג הוריה אחריה מנסים להדביק אותה בקצב המיוחד רק לה.
קבלת ההודעה על מחלתה של נוי לפני מספר שנים הייתה קשה מנשוא לתושבי צופר.
הבטנו בתמי וים ביחד עם הילדים תום ומעיין, נערכים למצב החדש והבלתי אפשרי של מאבק במחלה הקשה. בכל מפגש איתם באנו לחזק אך יצאנו מחוזקים מהאופטימיות, הנחישות והאהבה לנוי.
הבטנו בהם, בשנים אלו, מנסים להספיק להגשים לנוי את כל החלומות עליהם חלמה כמו טיולים ברחבי העולם, אימוץ בעלי חיים, סוס פוני, חמור וכלבים והאהבה העצומה אליהם, טיולים בארץ ובמיוחד כאן במדבר שלנו- בעמק הערבה.
אני זוכר את נוי עם חיוך גדול על פניה רוכבת על טרקטורון עם אבא, בשיירה המשפחתית בדרכי המדבר. חיוך שביטא את מי שהייתה, ילדה עם תשוקה ואהבה ענקית לחיים.
נוי נלחמה כלביאה במחלה, שלצערנו הכריעה אותה ביום חמישי האחרון.
המאבק המשפחתי המשותף במחלה העלו בי שוב ושוב את התהייה מהיכן שואבת משפחה מדהימה זו את הכוחות הנפשיים להתמודדות הבלתי אפשרית הזאת? מהיכן נאספים הכוחות לשנים ארוכות וכואבות כשבהם מתהלכים כל הזמן לצד כאב עצום? וכיצד אנו הסובבים שרצינו לתמוך בכל דרך אפשרית, ולעיתים רבות היינו חסרי אונים מול עוצמת המחלה, למדנו להתחזק מהאופטימיות והנחישות של המשפחה.
היום אנו נפרדים מנוי, פרח מקסים שלנו נקטף מאיתנו, ואין נחמה.
מחבקים את משפחת רז הנפלאה- תמי, ים תום ומעין.

יהי זכרה ברוך
עזרא רבינס ראש המועצה

הלוויתה של נוי התקיימה ביום ראשון, 31.10.2010 בשעה 14:30 בבית העלמין בצופר.

[גילה טל]

נוי מתוקה שלנו
אנו עומדים פה ולא מאמינים, איך אמרה תמי לפני כמה ימים –"נכון שזה הזוי?" אכן הזוי. בלתי נתפש.
בטחנו בך שתשרדי את המלחמה. ראינו אותך נלחמת במשך 3 וחצי שנים, ראינו אותך מתרוצצת בכל מקום: על הטרקטורון, האופנוע, האופניים וגם בבריכה בגן הירק ובתנועה.
אפילו ביום הילד האחרון שהיה ממש לא ממזמן, קפצת ורצת ונראית כל כך מאושרת וחיונית.
גם ברגעים הכואבים ידעת לומר "מחר אני ארגיש יותר טוב ואשחק"
גיבורה שלנו, גופך נכנע לבסוף אבל רוחך לא נכנעה.
נרדמת עם חיוך בפעם האחרונה שהלכת לישון, וזה אומר עלייך הכל.
עלייך ועל המשפחה המופלאה שלך.
תמי ימי תום ומעין, שלקחו אותך עד לאוסטרליה כדי לחבק קואלה, ישבו איתך בקומזיצים במדבר, שיחקו קלפים, וסתם צחקו ודיברו ולא נתנו לך לרגע להתייאש ולהישבר.

משפחה יקרה , ליבנו יוצא אליכם. מישהו חכם אמר פעם:" בית הוא המקום שבו מישהו מבחין שכבר אינך בו"
בביתכם שלכם לנצח תחסר נוי אך יחד עם זאת אנו בוטחים בכם שתצליחו להמשיך הלאה ולקיים בית ומשפחה אוהבת חמה ומחבקת.
בית צופר כולו יחסר את נוי ילדה שהיא סמל למקום בו אנו חיים – סמל לחופש, לאהבת ושמחת החיים, ולחוסר התפשרות עם הקושי. סמל ליופי אין קץ.

בשם המושב: עירית גרינשטיין

[גילה טל]

הפעם כותבת לך מכתב שלא יכנס למעטפה גדולה עם עוד מכתבים וציורים מהכיתה.
הפעם כותבת לך מכתב שכבר לא תקראי אבל אולי את בכל זאת שומעת?
אני רוצה להאמין שאת נחה, כי כל כך מגיע לך כבר לנוח.
הילדים בכיתה מסרבים להאמין, גם הם כמונו רק בקשו לחכות בסבלנות עד שתחלימי..
נויצ'וק. כשהכרתי אותך לפני 3 שנים הייתי אמורה לבוא אלייך וללמד אותך ,
אני זוכרת שהיה לך ברור לגמרי שאיתי לא לומדים , ומיד בקשת שנשחק ב"חנות"-
את היית המוכרת, ואני הקונה. אחר כך התחלפנו.
אני חשבתי שצריך ללמוד , אבל את חכמה ונבונה מכולנו ידעת שצריך להספיק לשחק. ידעת שצריך לנצל את הזמן הקצר הזה.
ביום הילד האחרון, בסוף הקיץ – הבטנו בך עומדת בשמש החמה ומשחקת בכל התחנות..
כשכל הילדים האחרים סביבך כבר התעייפו – את נשארת עומדת ומשחקת עוד ועוד..
כן- היית צריכה להספיק , כי כבר לא היה זמן..
כל כך מעט זמן היית כאן, ואנחנו שראינו אותך, נלחמת ומנצחת- כל פעם מחדש- רצינו להאמין שבסופו של דבר נוכל להביט אל השנים האלו בחיוך- כי את תבריאי!!
אבל המחלה הארורה הכריעה אותך.
אנחנו מספרים לילדים בכיתות שאהבת את הצחוק והשמחה,
שאהבת לשמוע סיפורים שמחים,
שאהבת את החיים האלה בכל עוצמתם למרות שכל כך הרבה זמן היית חולה.
אנחנו מספרים לילדים בכיתות שאת הגיבורה האמיתית של החיים האלו.

נויצ'וק, לא נכניס עוד מכתבים למעטפות , אבל אני יודעת שנכתוב לך תמיד ,
כל אחד בדרכו שלו,
כל אחד את הכאב והגעגועים שלו.

אורנה טל-בשם בית ספר "שיטים"

[אסתי סלע]

משפחה יקרה

באיזה משפט אפשר לפתוח אני שואל,

אין לי מושג הלב כבד הגרון שואג,

המילים קטנות מול העוצמות שלכם כמשפחה,

איך יצרתם לה עולם מלא עם חיוך ואהבה,

רק אתם כמשפחה הצלחתם להחיות אותה עוד כמה שנים,

לא פספסתם כלום אתם מודל להורים מושלמים,

אין כאב יותר גדול מלהוריד ילד לאדמה,

זה פצע מדמם שכל החיים משאיר צלקת נפוחה,

אבל אתם הורים שחזקים יותר מכולנו ויש לכם עוד הרבה לתת,

יצרתם לכם סביבה תומכת , ועכשיו תור הקהילה לתמוך ולעודד.

ולך ילדה פרא קטנה,

שהראית לכולם איך נלחמים במחלה,

למדת מאבא איך יורקים דם כדאי לנצח ולהמשיך לחייך,

למדת מאימא מה זה נחישות ואהבה שקורנת מסביבך,

היית גיבורה ומודל לכוח נפשי עצום שיצר תעצומות חיים,

גרמת לאוהבים אותך לחייך, גם שסבלת השארת הרבה בפנים,

נתת למשפחה פרק של דור בשנים ספורות ,

מילאת להורים ולאחים שעות של סיפור חיים עם הרבה דמעות,

ופה והיום כולם נפרדים ממך נוי הקטנה,

עלי לשמיים מגיעה לך שקט בלי כאב ילדה אהובה,

ואנו נשמור על משפחתך כמה שניתן,

זה אמונה של אפיקורס שמשתדל להיות חזק לעמוד איתן.

היהודים אומרים : מה שנתן הוא מה שלקח,

ואנו נשלים : נזכור אותך ילדה שום פרט לא ישכח,

יהיה זכרך ברוך.

שגיא קליין - עין יהב