"כל הערבה"
עלון אינטרנט מקוון

גליון מס' 14
07.01.200
5


שלום לכולם

 אצלנו אולי לא היו לאחרונה  אירועים יוצאי דופן (כבר כמעט שכחנו את השיטפונות ואת הארבה,
אם כי תמצאו כאן תזכורת קטנה), אבל העולם עבר טלטלה רצינית, תרתי משמע. גם אצלנו היו מי שישבו וכוססו ציפורנים בצפייה לחדשות. כאן הסיפור נגמר טוב, עם כמה לקחים ואולי קצת אכזבה מדרך הטיפול. על כך תקראו במגזין.

עוד נשמע על המסע המופלא של חגית צורף מהמדבר שלנו  - למדבר הרבה יותר רחב.

נכיר מחדש את יעלית שמקשטת את המגזין בתמונות וחרוזים - ובשבילה זוהי רק ההתחלה לה לה...

נתעדכן במה שקורה במו"פ האזורי, נצדיע ליחידת חילוץ, נבדוק מה קורה במערב חצבה - טענות שוחרי איכות הסביבה והתשובות של המפעל.

הפעם יש לנו גם משהו מן הנוער - מסתבר שפה ושם גם הוא מגיע אלינו למגזין  -  בני נוער שמעונינים להשתתף בצורה יותר פעילה (כותבים, עורכים צלמים ) - מוזמנים!

ושוב, כמו תמיד: צילומים, סיפורים, מדורים קבועים ... אתם מתבקשים לגלול.

מה שמיוחד במגזין הזה שהוא "יוצא החוצה" - והפעם באופן קבוע -  שוכנעתי ש"כל הערבה"  ישמש צוהר חשוב לערבה ואתם מוזמנים להעביר הלאה - לכל מי שמתעניין!

בקרוב - גם כל הגיליונות הקודמים של "כל הערבה" יהיו פתוחים לכולם. חכו לעדכונים!

עריכה:
גילה טל  - "אינטרנט ערבה"

עורכת משנה: אסתי סלע
 


תמונת השבוע

יש לנו הרבה פלפל עכשיו, אבל לא כזה...

צלם: לא ידוע  חרוזים: יעלית רז

פינת החמשיר והשיר

 
בָּא לִי לוֹמַר לָךְ שָׁנָה אֶזְרָחִית:
הַזְּמַן רָץ מַהֵר, וְאַתְּ לֹא נִצְחִית
בָּעוֹלָם שֶׁהֻכְתַּם
הַשְׁאִירִי חוֹתָם
קְחִי מְשִׂימָה - אֶת הָרַע לְהַפְחִית.
יעלית רז /עין יהב

תמונה תחתונה:  סוסי בר בערבות מקסיקו. צילום: עילם רז / עין יהב
תמונות אחרות: מן האינטרנט


חדשות בתמונות



 

מצדיעים ליחידת חילוץ ערבה

בתאריך 3.1.05 התקיים מפגש קהילתי של יחידת החילוץ ותלמידי בית הספר התיכון "שיטים" בספיר. במסגרת המפגש הוקרנה מצגת המתארת את פעילות היחידה והתקיים תרגיל תצוגת תכלית - פינוי פצוע מגג בית הספר. 
(גם בתמונות הקטנות)
 

 

יחידת החילוץ "ערבה" היא מן הגדולות בארץ - מונה 73 מתנדבים ומתנדבות.
השנה התקיימו ע"י היחידה 60 חילוצים  - בהחלט מספר מרשים
 

לאחרונה הגיעו  - דרך הפורום והדואר מכתבי תודה מ"מחולצים" שנעזרו בשירותי היחידה:


תודה על החילוץ מנחל מזר
ביום שישי של חנוכה 10/12/04 הגענו עם קבוצת מטילים מאזור הצפון.
לקראת סוף המסלול של 12 ק"מ בנחל מזר תפסה אותנו החשיכה ,מוקדם בשעה 17.30
בשטח.חלק מהקבוצה שהספיקו להגיע לאוטובוס הזעיקו את יחידת החילוץ של הערבה התיכונה.
החבר'ה הגיעו די מהר ,מצוידים בפנסים והוליכו אותנו בתוואי התלול והחשוך אל סוף המסלול.החילוץ היה מקצועי ומהיר והשאיר בנו תחושה של תקווה ,אמון ובטחון,שבזמנים קשים כאלה שעוברים על עמנו מבחינה ביטחונית וכלכלית יש לנו אנשים נהדרים עם רוח התנדבות ומוטיבציה לצאת בכל עת ולהגיש סיוע לזולת.
תודה מקרב ,כן ירבו כמוכם!
יפה ועמוס כרמי (נרשם בפורום "מדברים ערבה" )
 

שים ואורי ניב מחצבה - אב ובנו ביחידת החילוץ - התמונה מאתר "גרופי"

 מכתב שהגיע באימיל:

גילה שלום
לצערי לא מצאתי אתר אינטרנט של צוות חילוץ ערבה. לכן אעזר בך להודות לצוות הנהדר על שחילצו אותי מנחל צין אחרי תאונת רכיבה (על אופניים) וכתף שבורה.
לצערי אני זוכר רק את שמות ה"צוות הרפואי" יורם מחצבה וורדית מעידן, אך היו עוד ולכולם התודה.
אני מצרף קישור עם תמונות של הטיול עד... אנא העבירי לחברה את תודתי ואת תודת כל רוכבי האופניים
של "גרופי".
נ.ב
וורדית בודאי רוצה לדעת מה הייתה האבחנה... ובכן, עצם השכמה שבורה וקריעה של כל הרצועות.
אני מבטיח לחזור לטייל מייד ברגע שהכול יתאחה - ולא להטריד את הצוות.

ושוב תודה

זאביק יריב
פתח תקווה
 

נשלח ע"י זאביק יריב

 

צילומים מהמפגש: גלעד ליבני, אסתי סלע, גילה טל
 

אמא מקומית

כביסה

את כוכבה* פגשתי ליד מקרר החלב ביום שישי בבוקר, ולמרות שבאופן עקרוני אני נמנעת מלהיכנס לשיחות קטנות ביום החופשי היחידי שלי בשבוע, כי כל שיחה כזו נוטה להתארך וכל אחד שבא לקחת יוגורט מצטרף לשיחה ומאריך אותה עוד, הפעם הדברים התגלגלו אחרת.

מהה?? שאלתי.

או – אמרה כוכבה, שמחה בבירור לשפוך את ליבה – אני לא יכולה עם החורף הזה!

לא יכולתי להאמין למשמע אוזניי. החוצפה של האנשים!! חודשים בשנה השמש נמנעת מלטגן אותנו באכזריות, האויר צח ומתוק ואפשר לצאת מהבית אפילו בצהרים ולהישאר בחיים, וגם על זה בוכים פה.

מה קרה לך?? – נזעקתי – מה הבעיה?

יש כמה בעיות, נעלבה כוכבה – הבוץ, הלכלוך החיידקים (פה אני דווקא מסכימה אתה, ובמיוחד בגני הילדים. החבר'ה האומללים מסתובבים עם אפים ירוקים ואדומים ומדביקים זה את זה בכל מיני חולירות. אבל, האמת, זה קורה גם בקיץ וזו תעלומה אמיתית. גננת ותיקה אמרה לי פעם, שהמקום היחידי בארץ בו מנוזלים בכל חודשי השנה הוא בערבה. לא בדקתי, אך אני נוטה להסכים). והכביסה.

מה עם הכביסה? שאלה מרגלית* שבאה לקחת אחד קוטג' ושלוש חלב.

"יש המון כביסה" – הסבירה כוכבה – "יהודה* והילדים חוזרים עם שמונת אלפים שכבות, זורקים הכל לכביסה. השמש לא מספיקה ואני מפעילה מייבש כל היום, והרעש, והחשמל… זה פשוט מעצבן." "גם בקיץ זה ככה" – נזכרה שושנה, בעודה לוקחת קרטון ביצים ושמנת מתוקה – "כל כך חם, מחליפים בגדים שש פעמים ביום, וזורקים הכל לכביסה. לפחות שתי מכונות ביום, והשמש הופכת את הבגדים לדיקט תוך עשרים דקות, אז אני מפעילה מייבש."

"וגם בעונות מעבר" – אמרה חיה'לה* שלא קנתה כלום אבל באה להקשיב " אף פעם לא יודעים אם יהיה חם או קר, לוקחים בגדים מכל הסוגים ובערב משאירים לך לכבס את הכל. גם שתי מכונות ביום, בקלות."

כבר אמרתי שלא מפסיקים לקטר פה??

* כל השמות בדויים

אמא מקומית /ערבה

כביסה על חבל בהודו   צילמה: עדי טל / עין יהב

מדווחים מהשטח

והפעם - המלצה על שני מקומות נסתרים מן העין

מצפור הר כיפה

 לזכרו של רותם שני

מכביש הערבה פונים ימינה בצומת מנוחה (כושי) כ-10 ק"מ. מגיעים לצומת ציחור, שוב ימינה ונוסעים לכיוון נחל פארן.
מכביש מצפה רמון מצפון לקטע בו נחל פארן חוצה את הכביש - נוסעים כ-4 ק"מ - ומגיעים לשלט חום: רמת ברק 4X4 .
פונים ימינה (עד למצפור הדרך מתאימה לכל סוגי הרכב) , נוסעים כ-20 דקות עד מגרש החניה.

עולים ברגל למצפור (100 מ' הליכה על קו המצוק - תצפית מדהימה). מגיעים לנקודה הגבוהה ביותר , משם נצפה נוף עוצר נשימה - אחת מנקודות התצפית היפות בנגב: מצוקי מכתש רמון, מצפה רמון, נחל פארן, רכס מנוחה, הרי אדום, נחל עשוש, רמת ברק, דרך הבשמים. בתמונה - ניתן לראות ולהתרשם באופן חלקי מהתצפית אשר נפרשת לפנינו
 


בריכות על ציר המעיינות
לפני כשנה נחפרו 4 בריכות מים על ציר המעיינות באזור עין זך ועין תמיד, על ידי קק"ל ורשות הטבע והגנים, מתוך מגמה להעשיר את מקורות המים בערבה התיכונה עבור בעלי החיים. הבריכות משמשות מקור מים חשוב למגוון רחב של בעלי חיים: עופות - חוגלות, קוראים, עפרונים וקטות. יונקים - צבאים ויעלים, טורפים - זאבים, צבועים, שועלים, תנים ואחרונים חביבים הראמים והפראים.
אין ספק שהבריכות מושכות קהל מבקרים ולפיכך אנו מבקשים לא להתרחץ בבריכות על מנת לא לפגוע באיכות המים כמו כן קיימת סכנת טביעה (הברכות בעומק של עד 2.5 מ').

דרכי גישה: ניתן להגיע עם כל סוגי הרכב. כניסה מול תחנת הדלק של עין חצבה - בשלט "ציר המעיינות" מערבה. יורדים מהכביש, ונוסעים בדרך סבירה כ-4 ק"מ ומגיעים לעין זך ומדרום ניתן לראות את הברכות של עין תמיד.( סימן זיהוי - עצי דקל גדולים). בסמוך לעין תמיד ניתן לראות 4 קברים של בני משפחת אל-מיסק הבדואית (סבתא, אח והבנים) ומשם יוצאת דרך מזרחה שמסתיימת במאהל של המשפחה, בסמוך לכביש הערבה. ניתן לחזור לתחנת הדלק בדרך זו.

צילומים ודיווח: יורם חמו  / ספיר

חשיפת יתר


במדור זה נביא מדי פעם צילומים של צלמים מהערבה. לא צריך להיות צלם מקצועי כדי להתארח 
במדור זה (אם כי אפשר..) מספיק להיות חובבי צילום עם אוסף תמונות מעניין. 
והפעם: אברהם קדם (קקטוס)
 


אברהם קדם המכונה קקטוס (הכינוי עוד מילדות...) הגיע לעין-יהב עם גרעין הנח"ל הראשון "נאות" בנובמבר 1959.

במצלמתו תיעד את ראשיתה של עין-יהב, המתחילה במושבוץ ועד לישוב הקבע.
התמונות מתארות עבודות בשדה, שיטות מיון וקטיף,אנשי וילדי הישוב בחיי היומיום שלהם, נופיה של הערבה והאירועים שהתרחשו בה במשך השנים. כולן נשמרות בארכיון והן משמשות לתיעוד והסברה על התקופה ההיא. חלק גדול מהתמונות הוגדלו לצורך תצוגה בתערוכות למען שימור ההיסטוריה...

לאחרונה רכש קקטוס מצלמה דיגיטלית משוכללת  -
מה שהגדיל מאד את אוסף התמונות שלו.

 לקקטוס 6 נכדים ונכדות וכולם מצולמים - כל הזמן.

  

קשת בענן ביום חורפי. עין יהב 5.1.2005


נכדים ונכדות בצרורות...

צילומים: אברהם קדם (קקטוס) / עין יהב
 

אבודים בגן העדן  - סיפור מתח רטוב עם סוף טוב

אור ליום ראשון 26.12.04 התעוררנו בישראל עם הידיעה שבמזרח אסיה ארעה רעידת אדמה בסולם 8.9. למי שילדיו נמצאו באזור הרעש גברו החששות משעה לשעה עם פרסומים בתקשורת על אסון בסדר גודל שלא הכרנו לפני כן.

את רונית רטנר מפארן תפסה הידיעה בדרך לשיעור ספינינג. מיד השתנו סדרי עולם – חוזרים הביתה ומתחילים להריץ טלפונים...
 

איך מתפתח צונמי - מתוך "מעריב" 27.12.2004
 

לפני כחודשיים נפגשה רונית עם כל הילדים בהודו ובילו חודש נפלא יחד. אח"כ הגיע רותם קורן (החבר של רותם רטנר), ושניהם המשיכו בטיול שנמשך כבר כשנה וחצי. לאחרונה הגיעו לאיי אנדמן - שרשרת איים טרופיים הממוקמים במרכז מפרץ בנגל. איים שלווים בדרך כלל שהיו הקרובים ביותר למוקד רעידת האדמה .
 

המסע להודו - בני משפחת מכייפים בהמפי שבהודו - נובמבר 2004

השיחה האחרונה שהתקיימה עם הבית הייתה
ב- 16.12.04 ובה נאמר, שהם הגיעו לאנדמן לאחר ארבעה ימים של היטלטלות במימי האוקיאנוס ההודי 
(מסע שהזכיר הפלגה באניית מעפילים) ובכוונתם לצאת במעבורת לאיים המורשים לכניסת תיירים. אותם איים שבימים כתקנם מנותקים מתקשורת עם העולם החיצון .

כך שידענו מראש שלא יוצר קשר עד ל- 10 בינואר.
 

חמ"ל בבית משפחת רטנר


"מעריב" 27.12.2004


אחרי יממה של סיוט ואי ודאות ודיווחים חסרי רחמים של רשתות הטלוויזיה, המעלות את האפשרות שאולי איי אנדמן וניקובר נמחקו מעל פני האדמה - מתחילות כותרות העיתונים בפרסום תמונות של ישראלים נעדרים בגן העדן. גם תמונה של רותם ורותם מתפרסמת. החשיפה עצומה. בבית משפחת רטנר נפתח חמ"ל. רונית מפעילה קשרים ומנסה לדלות אינפורמציה בכל דרך אפשרית. משרד החוץ נכנס לתמונה. הטלפון המיוחל לא מגיע. באתר "וואלה" מתפרסמת רשימה של עד ראייה ושני הרותמים בפנים. יש תקווה, אבל לא בטחון..

עובר עוד יום וצילומי הנחשול בכל הווריאציות האפשריות תוקפים בכל אמצעי התקשורת, שלא מרפים לרגע. רונית הולכת עם הנחשולים האלה לישון וכמובן העיניים מסרבות להיעצם . "במצב של אסון, הדיסאינפורמציה יכולה להשתמע למיליון כיוונים. המחשבה שהילד שלך נמצא כנראה על אי בודד
ללא דרכי חילוץ וללא אפשרות ליצור קשר כשהאדמה רועדת ונחשולי ענק מאיימים לבלוע ואתה כהורה נותר חסר אונים, מטריפה את הדעת.
 

אחרי יומיים מגיע לאח של רותם החי באמסטרדם שיחה מטלפון לוויני המדווח שהילדים נראו עולים על מעבורת באיי אבלוק. רונית מדווחת למשרד החוץ. אבא של רותם קורן מקבל הודעה רשמית של משרד החוץ:" הילדים באבלוק." מאוחר יותר גם רונית מקבלת טלפון מחדר המצב במשרד החוץ. מוסרים שהילדים מסרבים להתפנות ולבא הביתה. "זה בטוח??" "בהחלט - אנחנו מחכים ולא מוסרים דיווח עד שלא מאמתים עם דרכונים"
רונית אומרת שכל האנרגיה שהייתה לה אבדה באותו הרגע. לא מדובר בילדה שלי היא אומרת. לא מדובר בילדים קטנים, אלא בבני 27-30, בוגרים, בעלי שיקול דעת.,לא יתכן שהם יחברו לקבוצה של ישראלים , נהפך הוא . הם יצאו לאיים כדי להיות לבד.. כל העניין לא הגיוני. גם נציג הביטוח שהגיע לאיים מוצא מישהו שפגש איזה רותם – יש הרבה "רותמים".. לא ברור אם בכלל הייתה לו תמונה שיכולה לעזור לאמת את המידע.

בינתיים ההורים השותפים למצוקה יוצרים קשר זה עם זה. רונית מנסה לעודד את אלו שיש להם פחות אינפורמציה... מסבירה ומרגיעה.
בשיחה עם משרד החוץ היא מציעה לשנות את הטרמינולוגיה: לא נעדרים אלא "מנותקי קשר". להורים המבוהלים
בכל הארץ זה אולי יכול לעזור במשהו...

ביום חמישי (30.12) רותם מטלפנת סוף סוף הביתה בפעם הראשונה, מטלפון ציבורי מפורט בלייר הבירה. מסתבר שכל מה שנמסר לא היה נכון: לא היו בכלל באבלוק אלא באי ניל, אף אחד לא ראה אותם ואף אחד לא שוחח איתם – ...הכל פרי דמיון או בלבול (במשרד החוץ התנצלו – "טעינו, קורה)
השיחה נמשכה כ- 10 דקות. לא ניתן לתאר את ההתרגשות הגדולה "אני מרגישה שילדתי אותך מחדש.." כך רונית.
רותם מספרת:
"היינו על האי ניל יחד עם עוד 2 ישראלים בלבד. שחינו בים ובא גל שהתחיל להציף את החוף. הרגשנו שהתנהגות המים מוזרה. ברחנו אל החוף כשהאדמה רועדת מתחת לרגלינו רותם התעקש והצליח להציל מן הגלים את הדידג'ירידו (חליל אבורג'יני ענק ).
יום אחרי FULL MOON מהפנט - גם רועד בגן עדן, אומרת רותם לתומה.
הם מחליטים לעלות על מקום גבוה ולחכות. לפורט בלייר הגיעו באמצעות סירת מונית שהופיעה לאחר שלושה ימים . כמובן שלא ידעו כלל על גודל האסון ועל החיפושים אחריהם.

שבת. 1.1.2005 בפינת האוכל בבית רטנר בפארן. רונית מספרת לנו את שעבר עליה ועל הקהילה התומכת סביבה בערבה (ואיזו תמיכה.. קשה לשער..) מרגישה שהטיפול בישראלים לא היה כמו שצריך היה להיות. באיזה שלב, מוקדם מדי לטעמה, כל הגופים התנערו מהעניין. עדין הקשר קשה, עדין דרכי הגישה קשות. אולי היה צריך לנצל מטוס צבאי שלנו ולהחזיר את המטיילים ליבשת באופן מרוכז.

והנה בשעה 13:30 טלפון שני מרותם. אנחנו מתרגשים ומצלמים את הרגע: "אני בכלכותה – הודו. הגענו בטיסה מפורט בלייר....מגיעים ביום רביעי לארץ בשעה 17.30 . ..."
 


עם רותם בטלפון "הכל בסדר אמא, אין מה לדאוג.. "

לסיפור הזה יש סוף טוב – עם הרבה חיוכים מאושרים.
נקווה שכל "מנותקי הקשר" האחרים יחזרו אף הם הביתה בשלום.

תודה לרונית!

ראיינו: אסתי סלע, גילה טל


תמונות מספרות


צילמה: ג'ודית אברהם / חצבה

יש לכם משהו נחמד שצלמתם? שלחו אלינו!


רק בערבה...

יש מושגים שאין בשום מקום אחר בעולם.. רק בערבה.
מדי גליון נביא מושג - ותמונה.

מחכים לתוספות שלכם: איזה מושגים אתם מכירים - שהם "רק בערבה"?

"תחזית תוצרת"

מדי יום החקלאים ממלאים טופס תחזית תוצרת יומית לבית האריזה בישוב


"פליטת פה"

"פליטת פה" - פינה בענייני לשון: טעויות נפוצות, הצעות ומידע.
אתם מוזמנים לשאול ולהציע בעצמכם - נפרסם וגם נשתדל לענות. 


"מה דעתך על המגזין המקוון שלנו?" פנה אלי חבר מושב בשאלה, ועוד הוסיף: "גילה עושה ימים כלילות והתוצאה ניכרת".

"כן, אכן כך, אני מסכימה לכל מלה שאמרת, למעט דבר מה שאינני מבינה: אם גילה עושה ימים כלילות, הרי היא ישנה גם בכל שעות היום ומתי היא מספיקה להפיק תוצר יפה כל-כך ומעניין? בוודאי התכוונת לומר לילות כימים כלומר, בלילות גילה ערה כבשעות היום. כך מן הסתם היא מספיקה להכין את המגזין בזמן הקצר שעומד לרשותה".
 

 חנה בלאו /עין יהב
 


עוד תמונות מספרות

חורף בערבה - דבר נדיר. את החיוך קשה להסתיר...

בתמונה למעלה: נעמה עובד /ספיר צילם: אפרים עובד
למטה: אלה אברהם / חצבה צילמה: ג'ודית אברהם

מצילים את ארץ בראשית- חגיגת טיולים בהר צין

רשמים טריים מביס"ש חצבה

ב- 12.12.04 נתאספו לבקעת צין כ-2500 מטיילים (רגליים, רוכבי אופניים וג'יפאים) מכל רחבי הארץ כדי להצביע ברגליים. המטיילים ביקרו בהר צין ובבקעת צין, בד'רב אל-סולטאן ובנחלים שרף וחגור. משפחות של מטיילים השתתפו בסדנאות הפעלה ויצרו כתובת sos אנושית בשדה הבולבוסים.

.
בארגון היום לקחו חלק החברה להגנת הטבע, תושבים מהאזור, התאגדות סוכני הנסיעות, חוגי סיור
ובתי ספר שדה מהדרום.


המבקרים התוודעו למפעל הפוספטים בצין ולנזק
הסביבתי הבלתי הפיך ל"ארץ הבראשית".

בתמונה: מפעל צין ו-36 טונות של אבק הנפלט לאוויר בשעה         .

כתובת אנושית בתחתית הר צין – SOS - קריאת המצוקה של ארץ בראשית
 

ב-12.12 הצביעו כ- 2500 מטיילים ברגליהם נגד התוכנית ועוד כ- 7000 חתמו על עצומת התנגדות. המאבק נמשך ונשמח להשתתפותכם.

כששמעה חברת "רותם אמפרט" - שבבעלותה מפעל הפוספטים, על האירוע, היא השקיעה כספים בהסדרת הדרך למפעל, סגרה את הארובה ליום אחד וגם פתחה אירוע מקביל באותו יום - הוציאו שלטים של "רותם עם הסביבה" . והופסקה העבודה במפעל ליום שלם.
 

מטיילים בחגיגת הטיולים על הר צין , על רקע רכס חצרה.

הטענות העיקריות של שוחרי איכות הסביבה כנגד המפעל והנזק שהוא יוצר:

1. זיהום לסביבה שיוצרת הארובה. הסביבה בקוטר כמה קילומטרים מכוסה באבק. הרוחות מגיעות עם האבק לערבה. המפעלים מבטיחים כבר מ-2001 לסגור את הארובה ועד היום זה לא נעשה.
 

2. זיהום מי התהום ממי השטיפה של המפעל. בעין צין - המים בצבע צהוב ירוק, הצמחייה השתנתה
כלורידים, ניטרטרים, מלחים - ההזרמה והזיהום כבר מתחילת שנות ה-80  ועד היום.
 

המים בעין צין    


3. נזקי הכרייה עצמה - המפעל מדבר על שיקום - אבל רק לכאורה. איך אפשר לשקם ע"י מילוי חול נוף בן מיליוני שנים? צמחיה, בעלי חיים... וכך תראה ארץ הבראשית אחרי הכרייה.

תודות לכל המשתתפים -  ותודה מיוחדת לאתר "ג'יפ טריפ"

ביום ג', 28.12 בישיבת השדולה לאיכות הסביבה בכנסת, שמעו חברי הכנסת (ממפלגות העבודה, הליכוד, ש"ס, מרצ, ושינוי) חוות דעת של ארכאולוגים, אקולוגים, נציגי רשות הטבע והגנים והחברה להגנת הטבע, שתארו את הפגיעה הבלתי הפיכה העלולה להיגרם לטבע ולאתרי המורשת בשטח האזור המתוכנן לכריה.

השדולה החליטה להתנגד לתכנית, לאחר שלא הוצגה בפניה תכנית מסודרת של זמני הכרייה והיקפם בכל נקודת זמן לאורך תקופת הזיכיון של חברת רותם אמפרט – בכל רחבי הנגב.
לדברי ראשי השדולה, ח"כ הרב מלכיאור וח"כ שרון, " עשר השנים המתוכננות לכרייה באתר חצבה מערב יהרסו נופים ששרדו מליוני שנים, ואתרי עתיקות בני מאות שנים, ולכן יש למצוא חלופות לכריית הפוספטים"

בקשנו את תגובת רותם אמפרט לדברים והתגובה לפניכם.

כתבה: ענת קרמון / בית ספר שדה חצבה. לפניות:   050-7301141
צילומי אויר: אלבטרוס

כלואה במקלעת

רבים מכירים את יעלית כפקחית מזיקים בשדות, ובשירותי ההאבקה של "ביו בי" .
זו היא שמסתובבת שעות על שעות בשטחים הפתוחים ובחממות ומדווחת לכם איפה נקי ואיפה נגוע ומייעצת מה לעשות.
אחרים נעזרו בה בתחום שונה לגמרי - הכנת אירועים והצגות בר מצווה, מכירים אותה כמי שמעלה הצגות מלאות חן והומור, מתחברת עם הילדים ותורמת הרבה בחומר שהיא כותבת בעצמה.


רק מעטים יודעים שבנוסף לכישורים שתוארו ובנוסף להיותה יוצרת בפני עצמה, אם לארבעה וסבתא ל-3,
יעלית גם בעלת אתר אינטרנט המאגד למעלה מ-600 יוצרים ויוצרות, כולם בכתיבה יוצרת - שירה ופרוזה.
לאחרונה, עם חידוש פני האתר, הלכנו לבדוק עם יעלית - איך כל זה מתחבר. (ומתי בדיוק??)

"אין לראות את הדברים היטב אלא בלב בלבד כי הדבר החשוב באמת סמוי מן העין".
מדברי השועל בתנ"ך שלי: 'הנסיך הקטן'.
 

יעלית מספרת:
אני כותבת בערך מגיל 7... די רצוף. לאירועים, למסיבות הסיום... כל השנים - שירים וגם מחזות.
לפני 3 שנים הצטרפתי לאתר יוצרים, כשחיפשתי מקום לשמור את היצירות שלי. הגעתי לאתר "מקלעת שירה" שהיה בתחילת דרכו. האתר הוקם ע"י אדם שכינה עצמו ברשת "סופטי", היינו בו כ-40 "יוצרי מגירה". מקום צנוע ואינטימי שהתאים לי. דרך פורום האתר נוצרו הכרויות וירטואליות שהפכו עד מהרה לממשיות במפגשי הפורום. כעבור שנה התבקשתי ע"י סופטי לנהל את פורום היוצרים באתר וקבלתי על עצמי את המשימה.
לפני שנה וחצי כשהיו רשומים באתר כ-180 יוצרים, נודע לי שסופטי רוצה למכור את האתר. שמעתי שעסק פרטי מתכוון לרכוש אותו למטרות פרסום גרידא, מה שהיה עלול לחסל את האתר שאהבנו והתייחסנו אליו כאל בית. מבלי לחשוב הרבה (כנראה איזה קצר במוח..) שלחתי דוא"ל לסופטי וכתבתי לו: עצור את המכירה, אני קונה את האתר.
האתר היה במצב לא טוב ונזקק לשיפוצים מיידיים כדי להמשיך לתפקד, את התסכולים ממצב זה, כמו כל יוצרי המגירה הוצאתי במילים:

שׁוּבִי

לְפֶתַע אֶל תּוֹךְ עַצְמִי מִתְכַּפְתֶּרֶת
רוֹכֶסֶת מִלִּים לְמִקְלַעַת חַיִּים
מֵעֵבֶר קְלָעִים זוֹהִי אֶרֶץ אַחֶרֶת
קוֹשֶׁרֶת עֵינַיִם בְּסֶרֶט פְּתָאִים.

לְפֶתַע מִתּוֹךְ עַצְמִי מִתְפַּקֶּרֶת
שׁוֹאֶלֶת לְאָן נֶעֱלַם וְנִשְׁכַּח
וְאֵיךְ זֶה עֲדַיִן רוּחִי הַסּוֹעֶרֶת
בּוֹכָה עַל חָלָב שֶׁנִּשְׁפַּךְ.

לְפֶתַע אֲנִי עִם עַצְמִי מִתְכַּפֶּרֶת
יוֹדַעַת הַזְּמַן מְגַמֵּד הֲוָיוֹת
תּוֹבַעַת אֵלַי אֶת הָרוּחַ סוֹרֶרֶת
לָשׁוּב וְאִתִּי לִהְיוֹת.


במשך שנה דאגתי לעדכון תוכנת האתר בעזרת חברה שנותנת שרותי אחסנה ובנייה. במהלך השנה האחרונה הצטרפו עוד ועוד יוצרים והיום מגיע מספרם לכ-650. הצעיר ביותר בן 7 והמבוגר כבן 80.
מדי יום נכנסות לאתר בין 20 ל-50 יצירות - המספר תלוי בין השאר ב"דופק הלאומי" שלנו.. ע"פ היצירות אני יכולה לדעת אם קרה משהו, גם אם לא שמעתי חדשות אותו יום.
בתור בעלת האתר והמנהלת שלו, אני מאשרת כל יצירה שנכנסת לאתר ע"פ מערכת כללים שקבעתי מראש. לעזרתי במלאכת האישורים התנדבו מספר יוצרים ותיקים באתר, שיש בינינו כבר היכרות אישית, (לא נעשית עריכה של יצירות אלא ע"פ בקשת היוצר). ניתן להוסיף למקלעות האישיות עד 3 יצירות ביום. רוב היצירות מאושרות לפרסום, כי "שיר זהו שיר ורק שיר" כמו שאמר לי חבר יוצר, אבל נדחות יצירות המשמיצות מוסדות, אנשים, בעלי תפקידים, דברי הסתה ויצירות "רטובות" מדי - מתחת לחגורה....
לא תמיד כולם אוהבים את זה ולפעמים אני מקבלת תגובות לא כל כך נעימות:
כאן קבורה ידידה
מהגן של מקלעת שירה
שאת נשמתה מסרה לבורא
אולי בגלגול הבא היא תתרפא.,,
 

לאחרונה, כאשר האתר - למרות כל השיפוצים - הראה סימני התמוטטות, והתוכנה שנבנתה כפירמידה טלאי על טלאי לפי הצרכים שנוספו, לא עמדה בעומס - הזמנתי בניה מחדש של האתר כך שיענה על הצרכים וגם יתאים לעקרונות שלי.
אני רואה באתר, אתר ישראלי והבאתי זאת לידי ביטוי בצבעים שבחרתי, כמו גם בהחלטה שהתכנים יהיו בעברית בלבד.
באתר המחודש קיימת אפשרות להכניס למקלעות האישיות חומר ארוטי יותר (לא פורנוגרפי) ובמקרה כזה יש מסך מקדים המתריע על כך - "למבוגרים בלבד". מערכת הניהול שופרה והיום היא ברובה אוטומטית, דבר שבהחלט מקל עלי את העומס.
בכל זאת, לא חסרה עדיין עבודה סביב האתר. בעיקר משום שהשתנה לחלוטין וגם אם הוא מאד ידידותי, יש יוצרים שלא מסתדרים וזקוקים לעזרה - בעצם כמו בכל מקום חדש.
לרשותי, כחלק מהאתר, מערכת פורומים וצוות ניהול שעוזר לתת מענה בשוטף, כרגע פעיל רק הפורום ליוצרים הבוגרים ובימים אלו מתכוונת לפתוח (לאחר שאמצא לו מנהל/ת) את הפורום ליוצרי המקלעת הצעירים.
 


אז איך את מסתדרת עם העבודה על האתר - יחד עם כל המטלות הנוספות?
"קמה הרבה לפני היציאה לעבודה כדי לפתוח דוא"ל, לאשר את היצירות של "נודדי השינה" ולענות על שאלות ובעיות ואז - יוצאת ליום עבודה בשדות (כמובן עם שיר בלב..) עד שעות אחה"צ, ולאחר שמסיימת את הכנת ומשלוח דוחות יום העבודה (הכל במחשב - ובדוא"ל) - חוזרת לאתר, שוב לאשר, לפתור בעיות - ולא לשכוח שיש גם קצת בית. לפעמים יש פניות של בית ספר או אחד הישובים לעזור להרים אירוע, בעיקר לקראת סיום שנת הלימודים, אז בין לבין מוצאת זמן גם לזה וכתוספת מגיעה גם השאלה של גילה: איפה החמשיר שהבטחת למגזין??"

מעבר לזמן שאת משקיעה - יש גם השקעות אחרות באתר?
"
בהחלט. צריך סובלנות ושקט נפשי כדי לנהל מקום שיש בו אוסף כל כך ססגוני של אנשים. מעבר לזה יש גם השקעה כספית לא מבוטלת. ההחזר היחיד הוא תגובות מפרגנות המעניקות נחת מהתחביב שמצאתי לי.
יתכן שבעתיד (קיימת כבר אפשרות טכנית) אשלב פרסומות של גורמים הקשורים בכתיבה יוצרת שיכסו חלק מההוצאות."
יוצרים מהערבה (ומחוצה לה) מוזמנים לפתוח את המגירות להוסיף את תכולתן לאתר..
 

רב תודות ליעלית על ששיתפה אותנו - ושהשנה הזאת תהיה מוצלחת לפחות כקודמתה!

ראיון: גילה טל.
 


האמת מביטה בי /נתי בר-שלום

הנרקיס מלך הביצה


נולדתי בבית-חולים "הדסה" על הר הצופים בירושלים בשנת 1938, טרם מלחמת העולם השנייה. נולדתי לתוך עולם חשוך ועצוב. הורי עוד טרם מחו את דמעותיהם לאחר מות בתם הבכורה שרה מדלקת קרום המוח, כאשר אני נולדתי במזל-טוב. לפי התמונות נולדתי מכוערת, שחומה וקופיפה, ואחי קרא לי "כושית" כשראה אותי לראשונה - כך על כל פנים סיפר לי. הייתי ילדה חמודה עם לחיים ורודות ועיניים כחולות גדולות ושתי גומות חן מלאות שמחת-חיים. אבל בגן לרוב הייתי עצובה, כי הייתה תחרות גדולה בין הילדים וקשה היה לי למצוא שם את מקומי.
הילדים בגן התחלקו לשני מחנות - מחנה הבריונים ומחנה העדינים. בראש הבריונים עמד ילד ג'ינג'י, שמן ואלים שהפחיד את כולם; ובראש מחנה העדינים היה דויד, ילד יפהפה, נחמד ועדין, שקט, מנומס וחביב. רוב ילדי הגן בחרו דווקא בבריון הקשקשים, ואני בחרתי בדויד. אבל גם במחנה-דוד הייתה תחרות גדולה בין הבנות, מי תזכה לשבת לצדו. והנה יום אחד התמזל מזלי וזכיתי לשבת ליד דויד. עד היום אני זוכרת את הרגש החם שהציף אותי כשהוא שם את ידו על ברכי. אולי הוא לא שם לב לכך, ואולי הוא בכלל לא הרגיש, אבל אני לעולם לא אשכח את טעמה של אהבה ראשונה, ואת מגע ידו העדין והתמים של דויד.

 


לקראת סיום השנה התכוננו בגן להצגת סוף השנה "הנרקיס מלך הביצה". כאן התעוררה בעיה חמורה וקמה מהומה גדולה, מי יהיה הנרקיס, ומי תהיה הצפרדע הירקרקה? כל הילדים בלי יוצא מן הכלל סירבו להיות הצפרדע, כולם רצו להיות הנרקיס מלך הביצה. למרות שהגננת שיבחה כל הזמן את הצפרדע הירקרקה והציגה לראווה את תלבושתה המרהיבה, אך הילדים לא השתכנעו ואף אחד לא רצה להיות הצפרדע, וההצגה כמעט התבטלה.

לי כמובן לא היה כל סיכוי לקבל את התפקיד המזהיר של הנרקיס; כי אני לא הרגשתי מזהירה בכלל.
כשהגיע הרגע הגורלי עמדתי מן הצד, מוצצת אצבע ומרכינה את ראשי, מוכנה להיות הדשא הקצוץ בהצגה.
כל הילדים הצטופפו לרגלי הגננת כערמה אחת, מתחננים לקבל את התפקיד המיוחל. רק אני שתקתי.
פתאום, יד של אור הושטה לעברי! הגננת שמה את זר הנרקיסים על ראשי, ובבת אחת הרגשתי שאני עולה, עולה, עולה. . . והופכת מדשא קצוץ למלכת הביצה.
 

הסיפור לקוח מתוך מקבץ הסיפורים של נתי בר-שלום: האמת מביטה בי. 
רוצים להגיב לסיפורים של נתי? כתבו אליה לאימייל


הפועל "ערבה" - על המפה!

השנה נבנתה קבוצת כדורסל של נבחרת בית ספר "שיטים". זוהי קבוצת הנוער של "הפועל ערבה" בהדרכתו המעולה של יוסי לין. השנה הקבוצה חזקה במיוחד ובעלת צפיות גבוהות במיוחד.


ביום ראשון, 21.11 נערכו המשחקים לקראת רבע הגמר ב"אשל הנשיא" (מקום ניטראלי). לקבוצה היה צורך בניצחון בודד כדי להעפיל לגמר הארצי ואמנם, בעזרת הרבה עידוד של המשפחות המורים והחברים מבית הספר (שטרחו וליוו את הקבוצה), נצחה הקבוצה את אשדוד 67-60 . למרות ההפסד לבאר שבע (ההפסד הראשון של הקבוצה עד לשלב זה!) היא עמדה במשימה והעפילה לגמר.
 

 

עמית מאיר מניף את הגביע בתום הטורניר
ב"אשל הנשיא"

 

בתאריכים 6-8.12 התקיימו המשחקים המכריעים של הטורניר הארצי - בכפר בלום.
נבחרת בית הספר "שיטים" בלוויית גלעד אשור והמאמן יוסי לין שהתה במקום 3 ימים. אלו היו שלשה ימים של חוויה ספורטיבית ותקשורתית ברמה שלא הכרנו עד היום: זו הפעם הראשונה בהיסטוריה של הערבה שקבוצת בית הספר מגיעה לשלבים כל כך מתקדמים וההתרגשות של חברי הקבוצה והמלווים הייתה רבה ביותר.
חשוב לציין שרמת הקבוצות היריבות הייתה בהחלט גבוהה מה שהוסיף לאתגר.
 

לרע המזל דין גולדשטיין נפצע בברכו מיד בתחילת הטורניר, בדקות הראשונות של המשחק הראשון. הוא פונה למיון ושם נקבע שמצבו אינו מאפשר לו להמשיך ולשחק. העדרו של דין - שחקן מפתח בקבוצה - השפיע על הקבוצה מוראלית ופיזית ויתכן שזו הסיבה לכך, שהנבחרת סיימה את הטורניר ללא ניצחונות.
החדשות הטובות הן, שמצב רגלו של דין היום טוב בהרבה והוא מצפה בקוצר רוח לחזור למגרש.

למרות האכזבה הרבה מן ההפסד בטורניר אנחנו,  אוהדי הקבוצה, עדיין מרוצים מן המעמד שהשיגה הנבחרת ומהגיבוש שלה כקבוצה. כל המחמאות על כך מגיעות כמובן לשחקנים עצמם, לסגל בית הספר ולמאמן יוסי לין.
 

מאחלים לכם המון הצלחה בהמשך - נלווה אתכם לכל משחק - גם בניצחונות וגם בהפסדים!
כל הכבוד - אנחנו גאים בכולכם: אורי שונר, יובל לוי, נמרוד גל, יריב מדר, טל עובדיה, שי סיגלר, מתן אלדר, עמית מאיר, אמיתי בקר, אמיר כהן ודין גולדשטיין.

דיווח וצילומים: אלמוג גולדשטיין /עין יהב
 

שתי הקבוצות שניצחו בגמר של דרום ונגב ועלו לגמר ארצי - באר שבע וערבה


זה הטבע שלנו

אוח עיטי (מדברי)

האוח הוא דורס הלילה הגדול ביותר בישראל. הוא נפוץ באירופה, אסיה וצפון אפריקה, ועד כה תוארו 23 תתי מינים שלו.
תת המין הנפוץ באזורנו הוא אוח מדברי. בתנ"ך נזכר האוח בספר ישעיהו יג' (פסוק 21): "וירבצו שם ציים ומלאו בתיהם אחים, ושכנו שם בנות יענה".
הוא יציב, ונחשב נדיר למדי. פעיל בעיקר בשעות הלילה ובין הערביים. במשך היום מבלה בדרך כלל בתוך עצים, או בחורים בסלע. האוח ניכר היטב בציציות אוזניו, היכולות להגיע עד לאורך 6 ס"מ.
 


האוח חי בזוגות, והקשר בין בני הזוג נשמר כנראה שנים רבות (ויש אומרים אפילו כל החיים). כמו אצל דורסי לילה אחרים, הנקבה גדולה מהזכר. לכל זוג יש טריטוריה עליה הם מגינים מפני מתחרים. גודל הטריטוריה תלוי בכמות המזון המצוי בה, יכולתם של בני הזוג והלחץ בו הם נתונים מפני אוחים ודורסי לילה אחרים. באירופה גודל טריטוריה ממוצע הוא 12 קמ"ר. בארץ אין נתונים משום שטרם נערך מחקר על אוחים.

האוח מעדיף לצוד בשטחים פתוחים, וניזון ממכרסמים, ארנבות, קיפודים, חוגלות, יונים, נחשים, דגים וצפרדעים. מיצי הקיבה של האוח, כמו של דורסי לילה אחרים, בסיסיים, והם ממיסים חלבונים ושומנים, אך לא עצמות. האוח אוגר בקיבתו חלקים שאינם ראויים לעיכול (שיערות, נוצות, קשקשים, פרווה, כיטין, עצמות) ומקיא אותם לפני צאתו לצייד הבא (תוצרי הקיא נקראים צנפות, וניתן לדעת על פי תוכנם מה אכל האוח).
 

האוח מקנן בכוכי סלע, מערות, קינים נטושים של דורסים או במחילה נטושה של דורבן.
עונת הרבייה של האוח חלה באביב, ויכולה להתחיל כבר בסוף ינואר. הנקבה מטילה שתיים עד חמש ביצים, עם פער של יומיים-שלושה בין הטלה להטלה, ומתחילה לדגור אחרי הטלת הביצה השניה. משקל הביצה הוא כ-50 גרם (לשם השוואה: משקל ביצת זנבן הוא 5 גרם...). הנקבה דוגרת לבדה, והזכר מביא לה מזון ומניחו ליד הקן. משך זמן הדגירה  כ- 35 ימים. הגוזלים עוזבים את הקן בערך בגיל שישה שבועות, בטרם ידעו לעוף. הם מתחילם לעוף בגיל תשעה - עשרה שבועות. אוחים מגיעים לבגרות מינית בגיל שנתיים, ואז הם עוזבים את טריטוריות הוריהם ומנסים להתנחל באזור חדש. באירופה מוכרים אוחים בשביה שחיו עד גיל שישים שנים (!).
 


במרחב שבין עין-יהב וחצבה מוכרים שני זוגות, אך אין לנו תצפיות מסודרות עליהם, ויתכן ויש יותר. אשמח לקבל מתושבי האזור מידע על האוחים.

הפרט בצילום צולם בנחל שיזף בשמורת שיזף, ושם נצפו גם קינונים של אוח. (מוסר יורם חמו)

 

צילומים: יורם חמו / ספיר. צילום תחתון: רוני אוסטרייכר / בית ספר שדה חצבה מתוך אתר "חם בערבה"
סיפור האוח: רוני אוסטרייכר / בית ספר שדה חצבה

ממדבר פארן למדבר ראג'סטן


זוהי השנה השישית ש"טבע הדברים" ו"החברה הגיאוגרפית" מארגנים את המסע המאד מתוקשר שנקרא "מלכת המדבר" , כל שנה למקום אחר בעולם והשנה היעד היה - חבל ראג'סטן בהודו.

חגית צורף מפארן התגברה על כל המכשולים והמבחנים והתקבלה למסע. והיא מספרת:
 

אתחיל מן ההתחלה: תמורת 20 שקלים נרשמתי דרך האינטרנט וכעבור מספר שבועות קבלתי תשובה שאני נכללת ב- 150 נשים אשר נבחרו מתוך כ- 10.000 – להגיע ליום מיונים שהתקיים ביער בראשית בפארק הירקון. שם חזרתי לקורס מד"סים: קפצתי בתוך שק, משכתי בחבל, טיפסתי על קיר, עברתי בגשר חבלים, ירדתי באומגה ועוד כהנה וכהנה משימות חברתיות, חלקן קשות פיזית וחלקן מחשבתיות. כל זאת תחת עיניהן הפקוחות של קבוצת שופטות, פסיכולוגיות ובנות בוגרות ממסעות קודמים. לאחר כשבועיים קבלתי תשובה שאני יוצאת למסע - יחד עם עוד 45 נשים.

כהכנה למסע נערך גיבושון {שבו לא השתתפתי} בחולות אשדוד, שם לימדו את הבנות לנהוג על ג'יפ בשטח וכל מיני פעילויות נוספות. אפשר לומר שאחרי שנודע לי שהגעתי למיונים נכנסתי קצת למתח - האם אצא או לא. קיימת התרגשות בבטן, כיוון שידעתי שהיו הרבה מועמדות. ציפיתי להרבה מאד מבחינת נהיגת שטח, אתגר, קשיים פיזיים, הניתוק מהבית, להכיר מבחר בנות חדשות. הכל חדש – איך אסתדר? איך אתמודד? כל התקשורת מסביב. האם המצלמה נכנסת לנבכי הנפש?
 

החברה ציוותה אותנו. לא הייתה לנו שום אפשרות בחירה. אותי צוותו לשתי בחורות מדהימות : מיטל שמש ואריאל בן-בכור – צעירות ממני בהרבה שנים, מלאות אנרגיה. היינו צוות תרבות וארגנו מספר ערבים שמתוכם העברנו בפועל רק שניים וכן העברנו כל מיני פעילויות קטנות. היה גם צוות די.ג'י, צוות חילוץ {שלא הייתה להם כמעט עבודה} צוות צ'ופרים שחילק לנו כל יום מתנה אחרת. צוות שירה בצבור {שלא הצליח לו} צוות קפה שהיה אחלה, תמיד בזמן עם עוגות ועוגיות הבית. וכמובן צוות גישור – במידה ויהיו חיכוכים  - הם שם לנסות לסדר עניינים!!! בקיצור – הכל מתוקתק. רק לשבת במטוס ולהגיע.

על המסלול לא סיפרו לנו כלום מראש. כל יום הפתעה חדשה והיו הרבה הפתעות. הטיול היה מאורגן למופת. לא היינו צריכות לדאוג לכלום -  אפילו תלבושת אחידה הייתה לנו.

ונסענו ונסענו...

לקח לנו יומיים עד שקבלנו את הג'יפים.

 

 ברכבת  - ציירו עלינו ..


טסנו דרך איסטנבול לדלהי ומשם ברכבת לאג'מר – 6 שעות נסיעה, שם חיכתה לנו קבלת הפנים הראשונה: תופים, פרחים והרבה צבעים וכמובן "טיקה" במצח וזר פרחים על הצוואר. יחד עם המקומיים רקדנו והשתוללנו. הרבה תקשורת מקומית הייתה סביבנו וגם תקשורת מהארץ {ליווי צמוד של מסע עולמי וטבע הדברים}.

מיד כשהרחנו את הריח החזק של הודו נכנסנו לאטרף ריקודים  - ללא אמצעי עזר...
 

משם המשכנו באוטובוסים עוד 3 שעות נסיעה לכפר נידח בשם ג'וגאור. שם באמצע הכפר, העוני והלכלוך, יש ארמון של מהארג'ה מכובד שהפך את המקום לאתר תיירות. שם התארחנו, אבל לא בסוויטות אלא על הדשא בתוך שקי שינה. במקלחות שלהם כן השתמשנו {מזל...היה לנו צורך - אחרי יומיים בדרכים}.

את ארוחת ליל שבת עשינו לאור הנרות. קבלנו את השבת עם הדלקת נרות שבת ושירי שבת ועם הטעמים ההודים – שילוב של מזרח ומערב. למחרת קבלנו את הג'יפים. חלק מסוג "מהינדרה" {ללא מזגן} וחלק פורד אקספלורר {חדש חדש עם מזגן}, וכל זאת לאחר טקס הפוג'ה המסורתי שבו הבאבא המקומי בירך אותנו ובקש מאיתנו משאלה לעצמנו ולעולם כולו.
 

זהו. המסע התחיל. יצאנו בג'יפים מהכפר תוך כדי נהיגה בחולות, לא אתגרית במיוחד. היעד: הכפר נרליי  - כפר קסום שבו וסביבו נמצאים יותר מ- 300 מקדשים.

טפסנו על יותר מ- 800 מדרגות {הדעות חלוקות לגבי המספר} כדי להגיע לפיל הלבן בראש ההר, לתצפית שקיעה מדהימה לעבר הכפר והארמונות שפזורים בו ועל ההרים סביבו.
 

לא ניתן לתאר את המסע כולו. הנהיגה עצמה הייתה קלה למדי ולא אתגרית בכלל. כל יום הייתה חוויה חדשה, מקום חדש מדהים ביופיו,. תמיד דאגו להפתיע אותנו, כמו למשל  בבריכה של מלון באמצע המדבר, כך שנוכל להיות נקיות..

 כך היה לפני הגעתנו לכפר "טורקה", בו ישנו אצל
המקומיים שזו הייתה חוויה מדהימה בפני עצמה:

 

 

מאות מקומיים חיכו לנו בחושך גמור, לראות:  מי האורחות? איך הן נראות? גברים, נשים וטף עומדים עם שלטים ומספר, כדי שכל צוות ידע לאיזו משפחה הוא הולך.

 לקחו אותנו לבתיהם {מבוץ, כמובן}, נתנו לנו את מיטותיהם והכינו לנו ואיתנו את הצ'יפטי – הלחם שלהם. בערב הלכנו למרכז הכפר, שדמה לקרקס ושם הם קיימו לכבודנו מופע אלים מתוך המיתולוגיה ההודית . המון קצב ואנרגיות היו שם. כל תושבי האזור הגיעו לכבודנו וההתרגשות הייתה עצומה. למחרת שוב טכס לפני הפרידה מאנשי הכפר והפעם טכס "אופיום", אפילו יכולנו לטעום את התמצית שהם מכינים {טעם של תרופה הומאופטית} ושוב נסיעה ונסיעה וחוויות חדשות עם הבנות. בכל מקום עוצרים {עצירה ביולוגית} רובן עם כאבי בטן חזקים מהאוכל, מהתברואה... הודו!!!

הגעגועים הביתה מתחילים... ואז טכס העיתון: מאמצע שום מקום מגיע הודי קטן ונותן לנו את עיתון תל-אביב שהוכן במיוחד עבורנו. מכתב ותמונה מהמשפחה. כולנו בוכות, רוצה או לא רוצה זה מדבק, במיוחד שכל ילד/אמא/אבא בטוחים שהאמא/בת/אשה שלהם היא המלכה האמיתית ובצדק -  וכותבים מכתב שקורע אותך מגעגועים.
 


במסע כזה של נשים בלבד, את לומדת להכיר מבחר רב של בנות: צעירות – מבוגרות – בוגרות – ילדותיות, כל אחת והחבילה שלה. אם את בשלה מספיק להתמודד עם מבחר כה רב של נשים את נהנית במסע, נהנית ממה שאת מקבלת ורואה מהתרבות החדשה שנחשפנו אליה ומברכת על מה שיש לך - על הטוב, האושר ועושר שבו ילדייך גדלים.

המסע הוא קסום, מיוחד וזיכרון לכל החיים, אם יודעים לזכור את הדברים המיוחדים שבו, אך לדעתי, אין קשר בין הכותרת "מלכת המדבר" לבין האתגר שבמסע. היינו מלכות – נכון!!! לכל מקום שהגענו התייחסו אלינו כאל מלכות וזה כיף אדיר אך לא ניווטנו לבד ולא היינו צריכות להתמודד עם קשיים פיזיים מיוחדים. זהו טיול מאורגן להפליא שפקח לנו עין לתרבות שונה. ועוד מילת סיכום קטנה – המדבר הקטן שלנו כאן באזור - השקיעות היפיפיות בעונת החורף לא משתוות ביופיין לאזור שבו הייתי.
 

חגית צורף / פארן  - צוות 6 -  "מלכת המדבר" 2004 .
 

 10 דברים שלא ידעתם על היצוא בערבה

לקראת היום הפתוח שבסימן הצדעה ליצוא בערבה -  אסתי סלע סימנה עבורנו אבני דרך במפת היצוא של הערבה:

1. 1964 -   הסייפנים ממושבוץ עין-יהב היו הראשונים שיוצאו לאירופה.
2. 1968 -   גידלו בערבה 57 דונם מלונים בטפטוף, 168 דונם מלונים בהמטרה
3. 1975 -   מהמלצות הסוכנות היהודית על ייצוא ירקות מהערבה:
      למצוא אדם מהערבה שיהיה ממונה רק על נושא הייצוא בערבה ולהקים ועדה מקצועית.
      לכמות מסחרית מינימאלית של 1000 טון עגבנייה 5 דרושים 500 דונם בערבה. זה לא ראלי!
4. 1976 -   הוחל ביצוא פרחי חרציות - הפרח הראשון שגודל בישובי הקבע בערבה: 2 מגדלים בעין יהב.
  החמנית - הגידול  המוביל של שנות ה-2000 . מושב חצבה - גדול מגדלי הפרחים בערבה.
5. 1978 -
  שייקה אורן - המנהל הראשון של בית אריזה אזורי
  "ערבה" - אגודה חקלאית שיתופית בע"מ שנרשמה
   ברשם האגודות בתאריך 27/2/1977 .


מדבקת עין יהב מבית האריזה האזורי

  החל לתפקד המחשב הראשון מתוצרת י.ב.מ. בבית
  האריזה  האזורי בספיר לפלפל ומלונים .
 
6. 1980 -
7. 1985 -   ייצוא עגבניות ראשון משטח פתוח לארה"ב ממושב עידן: מרכז המשק של המושב ארז בתיקו האישי
  עגבניות ונסע בסודי סודות לשווק אותן בארה"ב ואירופה...
8. 1991 -   הייצוא העצמאי – תחילת הדרך. רפאל איתן – שר החקלאות דאז  עוזר לחקלאים לשבור את המונופול
  של  חב'  "אגרקסקו". מכתב בנושא אשר  נשלח לח"כ יואש צידון ב- 10.12.1990 הוא שאפשר לאבנר
  שיר,  ערן  בראון, יורם אתרוג ואבי כדן להגיע לרפול ולפגישה ההיסטורית בא נכחו אנשי משרד
  החקלאות, אגרקסקו  ומועצת הירקות
9. 1994 -   הייצוא הראשון של פלפל לארה"ב נשלח ע"י 4 משקים בפארן משטח של 30 דונם חממות.
10. 2005 -   בערבה התיכונה 16 חברות ייצוא פרטיות.
   

והיום? אין כל ספק - הערבה בחזית היצוא!

מיון סיפנים ליצוא - עין יהב 1966
צילום: אברהם קדם (קקטוס)

מיון פלפל ליצוא - עין יהב 2004
צילום: גידי קליין

אסתי סלע / עין יהב

 מן המגירה

 

יערת הדבש/עידן
עיבוד תמונה: ג'ודית אברהם/חצבה

 


ילדודס

פנינוי
 

ירון סבתא ונוי הולכים בשוק בעכו
מולם עוברת מריצה עם עז שחוטה ללא העור שלה
נוי:
" סבתא ראית איזה עוף גדול????".........
 


אמא:" נוי אם היית יכולה להגיד משהו לאלוהים מה היית אומרת לו?"
נוי:"שהוא סתם מעצבן........."
 



נוי ואבא מטיילים באולם כניסה לסורוקה ורואים פסל גדול של דוד בן גוריון.
על הפסל כתוב:
דוד בן גוריון
1886-1973


נוי:"אבא זה דוד בן גוריון"
אבא:"איך את יודעת?"
נוי:" כי כתוב! ואני גם יודעת את הטלפון שלו!!!!!"
 


דברים מפי: נוי אביבי. (בת 5) רשמה: אמא אורית

"החברים של אבא"

עם איציק מעוז


מדי שנה בחנוכה מקיימת קרן הצנחנים טיול באזור הדרום (אחד משלשה טיולים הנערכים במהלך השנה)
המבצע נקרא "החברים של אבא"
משתתפות בטיול - אלמנות הצנחנים. הותיקות מביניהן הן אלמנות של שנות ה-60 והלאה, מאז שהוקמה הקרן.
נכללות גם אלמנות של השב"כ ולמרבה הצער יש גם משתתפות חדשות שמצטרפות למעגל האלמנות - נשים של חילי מילואים.
 


איציק מעוז (שירת כמובן בצנחנים) נערך כל שנה מחדש לארגן את האירוע ורותם לעניין כ-45 ג'יפים בערבה.
הג'יפאים מגיעים ברצון, אפילו קצת נעלבים כשלא פונים אליהם.
בפעם האחרונה היו 89 בחורות עם 12 מלווים. החלוקה לג'יפים נעשית מראש, ויש כבר רבים שמכירים.
הטיול הוא תמיד חוויה נהדרת, במהלכו מתקיימת גם ארוחת שטח מצוינת.
ההתרגשות והתודה של המשתתפות גדולה מאד וגם הנאת המלווים מובטחת - האירוע מאד כפי ומרגש.
הטיול נמשך יום שלם, כל פעם באזור אחר והפעם: באזור הר ברך ונחל בטמיים, נחל ביר-מילחן, נחל מתק, נחל עתק ונחל רחם.
 

סיפר: איציק מעוז / חצבה

צילומים : דני הדס / פארן


תגובות

שמחתי במיוחד לקבל תגובה למגזין האחרון מליאור פיין (כיתה ט') מעידן:


שלום גילה,
נהניתי מאוד לקרוא את מגזיני "כל הערבה",
המגזין הזה הוא פשוט הברקה!
 
אני מניח שיש לכם מספיק תמונות של ארבה למגזין הבא,
אבל בכל זאת, שלחתי לך תמונה מצורפת להודעה שצילמתי
באחת משדות החמניות שבמושב עידן וערכתי.
 
בתודה,
ליאור פיין.

קודם כל  - אני שמחה שנהנים ועוד יותר -  כשמדובר בבני הנוער שקצת היו חסרים כאן. ליאור הוא נער מוכשר והתמונה ששלח מצורפת כאן - בתקווה שנראה עוד חומרים שלו ושל בני הנוער האחרים גם בהמשך!
 

ועוד בנוגע לארבה - ארנון להב מעין תמר, שכבר הודיע לנו קודם שאצלם השיטפון היה הרבה יותר "מוצלח"  - טוען שגם שמבחינת הארבה  - כיכר סדום  שמה את הערבה בכיס הקטן.. ראו ושפטו בעצמכם:
 

צילם: ארנון להב / עין תמר

רק בצחוק...

שקט משחקים

מדי גיליון נביא כאן משחק און ליין שיגרום לכם לבזבז עוד קצת זמן מול המחשב ובאינטרנט...

והפעם:   מי רוצה להיות ייטי? זהירות ממכר!

הנחיות בקיצור: השתמשו במקש הרווח לפגוע בגולשים, אח"כ רדו למטה לחפור (חץ למטה) ולהוציא את אלו שפגעתם בהם, תפסו את השעון שמופיע כדי להשיג עוד זמן, היזהרו (ברחו למערה) מהפרופסור שמפרסם אתכם, וכן כשאתם למטה,  היזהרו מהגולשים  שלא יפגעו בכם, יפילו אתכם ויבזבזו לכם זמן יקר.
 

 המילה האחרונה בניידים - הדור הרביעי - להזמנות: תמי - עסקת הערבה בסלקום

 


באוניברסיטה קיבלו הסטודנטים נושא לכתיבת סיפור,
 כאשר המטרה הייתה שישתמשו בכמה שפחות מילים,
 אבל הסיפור חייב היה להכיל את האלמנטים הבאים:

1. דת
2. מיניות
3. תעלומה


 הסיפור שזכה בציון הגבוה ביותר היה:

 אלוהים אדירים! אני בהריון  !!!!!  ממי  ????

 

להתראות במגזין הבא!

תגובות? הערות? בקשות - שלחו ישירות אלי  או כתבו בפורום
מה אהבתם, מה פחות.. היכן להוסיף ואיפה לגרוע..
 

     eXTReMe Tracker