שיחות והירהורים על שביל ישראל

אבא שלי לא אהב את הרעיון של הטיול, אחר כך הוא התרגל. "לא הספיק לך הצבא"? הוא היה שואל. ואני לא יכולתי להגיד לו שזה לא אותו הדבר. אז מה עם הוא עוקץ. כשהגעתי לאילת, הוא אמר לי בשקט שאמא לא תשמע, שכל הכבוד לי ושהוא גאה.

גיא, תעיף ת'כובע אתה נראה כמו איזה טמבל.
שלום אבא,
לא מצאתם מקום יותר טוב לעצור? דווקא בנצרת עם כל הערבים?
אתה רוצה אולי לשבת?
לך, לך תזמין אספרסו קצר ותשאל ת'חברים שלך מה הם רוצים.
קח, אמא שלחה לך את זה, היא רבה איתי כי שכחתי ת'שניצלים.
אני, לא יכול לקחת את זה אבא. אין מקום בתיק,
אם אתה לא רוצה שאני אריב עם אחותך ועם אמא שלך, אז עדיף שתיקח את זה.
מה קורה עם אחותי.
קח, תתקשר אליה.

יש לך אבא, מגניב, שחבל על הזמן.
מה אתה אומר?!
אגב, הוא צודק אתה באמת נראה קצת טמבל עם הכובע הזה.
טוב, לא סתם קוראים לזה כובע טמבל.

אמרו לנו שמשהד הוא כפר עוין, עתיר בפליליים וביטחוניים. כשהגענו התרוצצו לידינו כמה ילדים שצעקו "אג'ו אליהוד", הגיעו היהודים. אחר כך הם קיללו בערבית ובעברית. אייל אמר שאם הוא היה על מדים, אז חבל על הזמן מה שהוא היה עושה להם.

שלום,
סלאם!
אג'ו אליהוד! אג'ו אל יהוד.
סלאם!
כלאב!!!!
בן-זונה!
יהוד מניאק!!
אג'ו אליהוד!!

אין דבר יותר טוב מביקורים בשביל. עשינו תחרות כזאת למי יש יותר חברים. שוב לראות פני מוכרים שאומרים "וואו עד לפה הגעתם?!, וכל כך מהר" ואנחנו מסריחים ועם שיער קצת פרוע אומרים "כן, דווקא לא נורא קשה". אבל הכי חשוב בביקורים האלו, זה לשבור את השגרה של מנת פתיתים עם טחינה בכל דבר אחר שהחברים מביאים.

יש!!!!! אורטל אמרה שהיא תגיע מחר.
מה?!!!! איזה מלכה! מתי היא תפגוש אותנו?!
מחר בערב בכפר חסידים!!
וואי, איך אני מתגעגע אליה. (הלוואי ותביא אוכל).

אאאאאאאאאאאאורטל!!!!!
כמה טוב שבאת. זהירות כשאת מחבקת אותי אני טיפה מסריח. (יופי יש לה שקיות זה סימן טוב)
מממממממ....
מה קורה?!!!
קחו הבאתי לכם, פלאפל ושוארמה. (הלוואי ואני אקבל ת'שוארמה)
איזה יופי תודה, את הראשונה שפוגשת אותנו.
מה, אז איך הולך?!
הולך...הולך ברגל. עשינו מאה ומשהו קילומטר עד עכשיו.
שביל ישראל עושה כואב בקרסול, אבל חוץ מזה הכל בסדר.
(פאק!!! קיבלתי את הפלאפל).

יש לכם חברה מגניבה ,
כן, חבל על הזמן.
תגיד מה קיבלת אתמול?
פלאפל, למה.
סתם, התבאסתי אני קיבלתי שוארמה.....

הכי קשה, זה לשמוע חדשות ממישהי שממש, אבל ממש, רוצים לראות. לדמיין איך היא מחזיקה את הטלפון, איך היא מחייכת או עצובה או שואלת. ואני מקשיב אבל רוצה לראות.

גיא- גיא.
מה קורה, הדרי?
ראיתי חסידות היום, בגבעות גורל.
גם אני ראיתי היום מלא חסידות מעל בקעת יבניאל.
כמה הן יפות,נכון?
כן, ניווטת שם?
כן......
והיה מישהו שהביא לך מלא שוקולדים?
לא, אבל הבאתי שתי נקודות מתוך שלוש.
מה את אומרת כל-הכבוד. אני לא דואג לך. אני יודע שתצליחי.
אני מתגעגעת.
גם אני...נתראה בחג.
טוב,
ביי בינתיים...

בעצם, יותר קשה, זה להתאכזב.

גיא, מה קרה לך?
לא, לא הולכים לדיקסי, הולכים למקום אחר. תסתכל על עצמך. אתה בסדר?
מה זאת אומרת "היא התקשרה ורבתם", מה היא אמרה?
גיא, עזוב אותך, אתה מוכן לחייך?

"זה ניצוץ בעינייך
זהו צליל בקולך
זהו טעם בצחוקך
כידוד בעינייך"

"לא תתפוס אותי, לא תתפוס אותי, לא תתפוס אותי"
 

פגשתי את רוני לעשר דקות, חמש-עשרה אולי. בחורה קטנה עם חיוך גדול, שלא יודעת לאן היא הולכת, אבל היא  בטוחה שיהיה שם טוב. תמיד יש לה מישהו שמביא לה מים, דואג לה לאוכל או מקום לישון. (בטח, גם אם אני הייתי בחורה שנראית ככה, אז גם לי תמיד היו דואגים למקום לישון).

ליאור כרמון, מדריך בחוגי סיור בדימוס, מגיע מולי על-ידו וקצת מאחוריו, מגיעה בלונדינית קטנה וחייכנית (רוני).

אני מכיר אותך- חוגי סיור שורק- טיול לסיני קיץ 1998.
וואלה, תזכיר לי ת'שם.
גיא,
אה, נכון.......גריצמן, מה קורה?
הכל בסדר.
(פונה לבלונדינית)
רוצה מצה?
(מחייכת)
כן, תודה.
חרוסת או ריבה?
אה............חרוסת.
בחירה מעולה, מאיפה את (אני ניגש ישר ולעניין)
בעקרון מקצרין, אבל אני מסתובבת (מה, מסתובבת מה?)
את ממשיכה לצפון?
כן, (אולי אני אעשה פרסה ואחזור איתה?)
יאללה, גריצמן, בוא אנחנו זזים
טוב.
איך אמרת שקוראים לך?
לא אמרתי, אבל קוראים לי רוני, ואתה?
גיא.
טוב גיא, אז נפגש פעם....(שוב חיוך)
כן...ניפגש.
(רגע, שיט, שכחתי לקחת את המספר טלפון שלה !)

"הוא לא ידע את שמה,
אבל אותה צמה הלכה איתו
לאורך כל הדרך"

לפנות בוקר שמעתי רעשים. הרהרתי מתוך שינה, מי הדביל שבא לאמצע המדבר לפנות בוקר. כששמעתי רכב נוסע בפול גז ממש לידי, הוצאתי את הראש משק-השינה לגלות שלא נשאר כלום מהציוד שלי. נשארתי עם תחתונים, חולצה, סנדלים ושלושה חברים. למדתי שכמעט לכל דבר יש תחליף, ואם כבר נדפקת, עדיף שיהיו איתך חברים.

אייל, גנבו לי את התיק...
(אייל מתעורר): מה............. מה גנבו.
קום, גנבו לי את התיק!
אתה בטוח.
כן, אני ראיתי אותם. אתה רואה, פה היה התיק, ועכשיו אין.
אה.......מעניין.
תקשיב, אני הולך לתפוס טרמפים הביתה, אני אעדכן אתכם מה קורה איתי היום בערב.
אתה לא יכול ללכת ככה.
למה?
כי אתה יחף ולובש רק תחתונים-אף אחד לא יעצור לך.
(מה עבר לי בראש כששמתי את המכנסיים בתיק-קיבינימאט).
קח, יש לי זוג נוסף של מכנסיים. קח גם את הפלא-פון שלי. יש פה גם קצת כסף, קח לדרך.
נדבר היום בערב.

במשטרה, אמרו שלא יעשו כלום, שיש מלא גניבות כאלה ואין מה לעשות. אני לא היחידי ושאני אגיד תודה שאני לא בעל עסק באחת מערי הדרום שמשלם דמי חסות לבדואים שלא ישדדו אותו.

תקשיב זוהר, יש פה איזה בחור נחמד משביל בישראל.
כן..... הוא מטייל פה אם איזה חבר'ה צעירים- הם הולכים לאילת.
כן.....
לא, לא יודע למה.
הם ישנו היום במקום שנקרא "ביצת תמר"....

(אני מתערב): מיצד, מיצד תמר.
רגע, מיצד תמר, זה בירידות לים המלח.
כן.....
אני מבין שיש לך דברים יותר חשובים על הראש, כן.... אבל תראה איך אתה יכול לעזור לבחורצ'יק.
טוב מותק.....
כן, בטח... אני אבוא לקפה.... טוב...
יאללה
ביי.

ניסיתי גישה ישירה יותר, לנסות לדבר עם הגנבים. התקשרתי לפלא-פון של עצמי בתקווה שהם יענו, והם ענו.  אחרי שהסתיימה השיחה, הם הפסיקו להיות זמינים. צריך הרי לתכנן את יום "העבודה" הבא.

שלום,
הללללללללללו....
אתם לקחתם את התיק שלי בבוקר. (לא יפה להגיד- גנבתם)
נכון.
מה אני צריך לעשות כדי שתחזירו אותו.
אתה צריך להביא 1000 שקל.
מה אלף?! אני אקנה כבר תיק חדש.
כן, אבל יש פה מצלמה דיג'יטלית ממש טובה,
(פאק!!! המצלמה של איתמר- למה לעזאזל שמתי אותה אצלי?!!!)
כמה ת'ה רוצה לתאאאאאת?!
יש לי פה מאתיים שקל, הארנק שלי גם אצלכם, אני לא יכול להוציא כסף.
ניתוק........................................

אישה? ללא כיסוי ראש? במכנסיים? פלשתינית? דגל ישראל? מזמינה לקפה? מדהים כמה דעות קדומות מתנפצות בכפר ערבי קטן אחד- דוריג'את.

אני קוראים אותי כאפה.
כן, כמו אתם היהודים אומרים, מתי אתם נותנים מכה. (צוחקת)
הנה תשתו יש קהווה (קפה) ותה.
אנחנו פה בדוריג'את מאז 48', מתי הצבא בא קרוב לכפר במלחמה.
לא, מה פתאום בדואים, אנחנו פלשתינים.
אנחנו כפר מודרני.
אנחנו אוהבים איסראיל (ישראל), בטח, למה לא?!
אפילו לפני כמה חודשים היה פה שימון (שמעון) פרס,
עשינו לו כבוד, אחר-כך אמרו עוד שנה יחברו אותנו למים וחשמל.

לפעמים כשלא היה פיתרון מגורים לסוף-שבוע, איבדנו ממש את הבושה ויצרנו קשר עם אנשים שראינו פעם, באיזה הזדמנות, ושאלנו אם אפשר לעשות אצלם את השבת.

ליאור מה קורה?
זה גיא. את זוכרת אותי?
הדרכת בשבילי טיול קצינים זוטרים לפני חודשיים.
כן, כן....בה"ד 1.
זוכרת שסיפרתי לך על הטיול שאני מתכנן, ואמרת שאם צריך משהו אז להתקשר?
כן, אז אנחנו צריכים משהו.
חשבתי שאולי נעשה את השבת אצלכם בדירה במצפה.
כן.
אז תשאירי את המפתחות בארון חשמל?
כן, טוב תודה.
בטח שנשאיר מסודר.

ליאור?
כן זה איתמר חבר של גיא.
רק רציתי לבקש סליחה על הבלגאן שעשינו ועל כל מה ששברנו.
השארנו קצת כסף לפיצוי.
תודה.

אני לא יודע מה יש שם במדבר הזה שהופך את כל האנשים ללא נורמאליים. אולי בעצם, במדבר אין נורמאליות.

אהלן,
אהלן.
מי אתם?
אני שאנטי, וזו הבת-זוג שלי טרייסי.
תגיד (אני מתאפק לא להתפקע מצחוק), שאנטי זה השם שלך מילדות או שזה שם חדש?
קיבלתי את השם, מהאושו שלי בפונה, זה השם הסינרגי שלי, וקיבלתי אותו כשנולדתי מחדש.
(מה אתה אומר? שם סינרגי הא?!)
ומה אתם עושים בחיים?
אנחנו עושים מדיטציות להעלאת המודעות העצמית.
(מזל שאני מודע לעצמי.)
אתה למשל לא מודע לעצמך...
שים לב איך אתה אוכל. אתה לוקח את קערת הפתיתים שלך, נועץ בה את הכף באלימות. לוקח לפה, ולפני  שאתה מסיים ללעוס, אתה כבר לוקח את המנה הבאה. במקום זה, אתה יכול לקחת את קערת הפתיתים, להביט בה, להריח אותה ולהתרשם ממנה. אחר-כך, לקחת  כמה פתיתים ביד, למולל אותם- להרגיש, ורק אז לטעום. ככה תהיה מודע, לפתיתים לטעם שלהם למרקם שלהם, ותוכל להתחבר אליהם ודרכם לרגשות שלך.
תקשיב, שאנטי! כבר חודשיים שכל מה שאני אוכל זה פתיתים עם טחינה, אם בכל פעם, אני אריח אותם, אביט בהם ואמולל אותם באצבעות אני אקיא את הנשמה שלי, לא חיבור עצמי ולא בטיח!
בוא נשתה תה.

" בואי ונברח מן האספלט,
ומן הערים המקומטות.
בואי ונברח אל הלאגונות הכחולות.
בואי לאילת, לאילת".

וואו.
מקסים
איזה יופי
מחרתיים אנחנו שם.
תגיד הארובות האלה, זה כבר סעודיה?
והדגל זה עקבה לא?!
איזה יופי, אנחנו מסיימים!
שנה הבאה בעזרת השם, נהיה שם על נגמ"שים.
(פנאט מטורף)
תן, תן איזה תמונה.

"חוצה העיר, עולה על ההר
ממשיך על הים, ממשיך גם מחר.
חותך באוויר, בין הבתים
יוצא אל האור, אל חיים חדשים."

כתבה וצילומים: גיא גריצמן
עיבוד תמונה: המערכת