"כל הערבה"
עלון אינטרנט מקוון

גליון מס' 19
21.09.2006

"הערבה שלא הכרנו"


שלום לכולם ושנה טובה!

הנה אנחנו שוב כאן, מה שמוכיח שלא צריך להתייאש...

עברה כמעט שנה מאז המגזין האחרון, חלקכם אולי שכחו מכל העניין, לאחרים נשארה איזו פינה חמה בלב בשבילנו - יעידו על כך כל אלו ששאלו, בקשו להצטרף לרשימת התפוצה ושלחו חומרים. רב תודות לכולם ותודה גם לקוראים הנאמנים שלנו.

לא ננסה אפילו להשלים את החסר.. שנה היא זמן ארוך (שכאילו חלף ביעף..) וודאי רבות קרה והשתנה. מה שחי וצורב הוא זכר המלחמה האחרונה והמחיר שגבתה גם מהקהילה הקטנה והמרוחקת שלנו.
שיר לזכרו של לוטן סלוין כתבה תמי ליבנה והוא מוצג לכם בפתח הגיליון. אין מילים לנחם, אבל רצינו לומר שאנחנו כאן וזוכרים. 

ושוב מתדפקת בפתח שנה חדשה, מגיעה עם זיכרונות לא קלים מן השנה החולפת אך גם עם הרבה תקוות לעתיד: תינוק שנולד, ילד שעושה צעד ראשון עם ילקוט על הגב, שתיל ראשון בשדה ומלונים ראשונים על העגלות, חצבים וחסידות - סימני הסתיו שבפתח - כל אלו ועוד מבשרים תקווה חדשה.

לקראת השנה החדשה אנחנו מגלים לכם כמה דברים שלא ידענו על הערבה. כן, גם אנחנו תושבי הערבה.  גיליון זה מוקדש לנושא: "הערבה שלא הכרנו" - אבל לא רק...

כרגיל - הערות תגובות ורעיונות יתקבלו בברכה.

 ..כמעט שכחנו: לשרון וינגארד שהצטרפה למערכת המגזין - ברכות!

שתהיה שנה טובה, מועדים לשמחה וסתיו נעים - בערבה ומחוצה לה.

עריכה:
גילה טל  - "אינטרנט ערבה"

מערכת: אסתי סלע, שרון וינגארד
 

לוטן סלוין - 1985-2006

לוטן, בנם של איריס וגיל סלוין, נהרג ב-24 ליולי בבינת ג'בל שבדרום לבנון ,  במשימת חילוץ פצועים, כשהוא מפקד על מחלקת טנקים. 
לוטן - טולטול בפי חבריו הרבים - היה ילד של טבע. " יהיה בסדר - האדם שבטנק ינצח" אמר לחבר לפני שיצא למשימה ממנה לא שב.

לזכרו: כתבה: תמי ליבנה /עידן  עבוד תמונה: ערן לובינגר / עין יהב


אמא במלחמה

קיווינו שזו אפיזודה חולפת, ולא יתפתח למשהו רציני, ונסענו לחופשה מתוכננת מראש בחו"ל, לפני שצווי שמונה פוזרו בכל הארץ והגיעו גם אל סף דלתנו. כשחזרנו לארץ ניגשנו לדלפקי הדיוטי-פרי הבנו מייד שהמצב חמור- העובדים הגישו לכל נוסע חוזר את החבילות שלו בצירוף דגל ישראל להתקין על האוטו. מחווה מחממת את הלב, אך גם מבשרת רעות. צריך לעודד את העם, צריך להפגין סולידאריות, כלומר- המצב רע.
אחר כך קיבלתי צמרמורת כשבערוץ הופ המוכר הופיע שיר שלא שמעתי לפני כן, על רקע תפאורה שלא ראיתי לפני כן. "כולנו יחד..." – שרה דפנה דקל בליווי הבובות החביבות, ואני בכיתי. למעשה, פיתחתי תחושות הערצה אמיתיות כלפי הערוץ המלווה אותי מאז הגיעה "יס" לביתנו הדרומי. ערוץ הופ התגייס מייד למערכה, ארגן בחופזה את דפנה המוכרת ואת מפעילי הבובות והעלה לשידור תכניות מיוחדות לרגל המצב. ילדיי , שהיו תחילה מנותקים מ"המצב" לא כל כך הבינו על מה מדובר, אבל נהנו מאוד מהשידורים שנמשכו כל הלילה.
מייד אחר כך התחלנו לשמוע שאבא של גילי התגייס, דוד של קרן קיבל צו שמונה, השכן שלנו צחצח נעליים ואבא של התאומים מהגן כבר שם. ואז זה הגיע אלינו הביתה, כמובן, והיו דמעות, והיו פחדים, והיו תפילות קטנות. הייתה החלטה עקרונית בבית שלנו – להשאיר את המלחמה הארורה הזו בחוץ. לא נדבקתי לטלוויזיה, לא ישבתי שעות צמודה לדיווחים, לא הקשבתי למבזקים, לשידורים המיוחדים, לפרשנויות ולשידורים החיים. כלומר, ניסיתי שלא, ובכל זאת הגיעו אליי שאלות כואבות מפי הטף. למה "המזבלה" זורקים עלינו טילים? איפה המרחב המוגן שלנו? (דווקא יש לנו) מה יקרה אם יעוף עלינו טיל? ואם בכל זאת?...
אותו יום אחרי הצהריים, במושב חצבה, כמה אמהות היו בגן השעשועים, דוחפות נדנדות, חותכות תפוחים ומשליטות סדר בקרוסלה. ואז הגיעה השמועה הרעה, כי קצין העיר מסתובב במושב. בשקט, האמהות התרחקו קצת זו מזו, הושיטו ידן אל קו השיער והורידו את משקפי השמש אל עיניהן. מבלי להחליף מלה זו עם זו, כל אחת פנתה לפעוטיה בטונים גבוהים: הביתה, עכשיו. אמרתי – עכשיו! כל אחת אספה את ילדיה, קיפלה את התיק וגן השעשועים שוקק החיים, סמל התום והילדות, התרוקן והשתתק.
בערב המושב דמם. לא רק שלא נשמעו קולות טרקטורים, שיחות ומכוניות. הצרצרים לא צרצרו, הציפורים לא צווחו, הכלבים לא נבחו והחתולים לא רבו. הייתה דממה מפחידה, כבדה, שהתחילה מהלב והתפשטה החוצה. ולמחרת באה השאלה: "אמא, מי מת?" ואני עניתי:"מת חייל, חמודה". "איך קוראים לו?" – "קוראים לו לוטן..." – הכאב, הפחד הכי עמוק בלבה של אם, אפילו אם ילדיה רק הולכים לגן, התממש מול עינינו. כל אחד פנה מעיסוקיו וכאב עם ההורים והאחים של החייל שלנו את הכאב הכי גדול שקיים. אלוהים, רק שמור עליהם, רק שמור. על הילדים הקטנים שמשחקים בארגז החול ועל הילדים הגדולים שרצים תחת אש. רק שמור עליהם, שמור עלינו.
באיזו מדינה בחרנו לגדל את ילדנו? איזה דברים אנחנו צריכים ללמד אותם ולספר להם, בשעה שילדים בעולם החופשי מדברים על דינוזאורים וברבי, אצלנו מדברים על דינוזאורים, ברבי וטילים ומוות. ומי ישמור עליהם ועלינו אם לא נהיה כאן, אם אבא של התאומים ואבא של גילי לא יעזבו הכול וילכו לשם, ויחזרו מלוכלכים, מוטרדים ועם צל בעיניים? ורק שיחזרו בשלום, רק שיחזרו בשלום.

אמא מקומית קצת אחרת / ערבה


תמונת השער


כאשר מתעורר מרבצו הסתיו

אנחנו יודעים כי גדיד- עכשיו!
 

 

צילום: גלעד לבני / צופר
חרוזים: יעלית רז / עין יהב


פינת החמשיר והשיר

 

 

הקיץ עושה שרירים של שרב

וטרקטור נושא את פרי הזהב

בקצב סילון

נקטף המלון

כי זמן ערבה הודיע: כבר סתיו
 

צילום ועיבוד תמונות: המערכת
 חרוזים: יעלית


חדשות בתמונות

נחיתה קשה


במסעדת מואה ליד צופר מכירים היטב את אנשי העסקים מתל-אביב, שמגיעים מדי פעם במטוסם הפרטי לארוחה קלה וממריאים חזרה.  בביקור האחרון, ב-15.9 , זה לא כל כך הצליח: המטוס קרטע מספר פעמים ו.. התרסק על הקרקע.
 

 

לטייסים והטסים שלום, נגרם נזק רק לרכוש...

 

צילום: גלעד לבני / צופר


אמא מקומית


הבריכה
חלק א' : למה כן

חודשי הקיץ הארוכים מביאים אתם את ריחות הכלור, המוסיקה הרעשנית ואת מצופי הידיים שתמיד אחד מהם הולך לאיבוד – הבריכה נפתחת והשמחה גדולה.

ההורים אוהבים את הבריכה, כי אפשר לבלות כמה שעות בחוץ, כשחם מדי להיות בכל מקום אחר שאינו סגור וממוזג, ולראות איך הקטנטנים נהנים במים. הבילוי הזה גם מפתח בהם רעב בריא שמחמם לב כל אם פולנייה – הנה הם גומרים את הפירות, דוחפים ביצה קשה, מחסלים את הסנדוויץ' ועוברים למעדן האולטימטיבי – שקית במבה מעוכה קלות.
 

צ'ופר נוסף הוא שהשכשוך מעייף אותם מאוד, ומבטיח שעת השכבה מהירה וחסרת התנגדויות. בקושי מגיעים לאמבטיה, מדלגים על ארוחת ערב (כבר אמרנו שתכולת חצי מקרר נלקחה ונאכלה בשעתיים ליד המים), והילדים רק רוצים לישון.

הילדים אוהבים ללכת לבריכה כי ילדים אוהבים מים, הם פוגשים את כל החבר'ה מהגן ומתאמנים בהטבעות הדדיות וריבים על הכדור שאף אחד לא יודע למי הוא שייך בעצם. אפשר לקפוץ, אפשר לטפס על אבא של נטע (שם בדוי) שהוא תמיד נחמד ותמיד מגיע לבריכה ראשון כי אמא של נטע (כאמור, שם בדוי) זורקת אותו מהבית ברגע שהמציל מסיר את השרשרת מהשער, כדי שיהיה לה קצת שקט.

ההורים (בפירוש לא רק אמהות) יושבים להם על כסאות פלסטיק לבנים וזזים לפי מצב השמש. קצת מדברים, קצת משווים בלב נתוני גובה/ משקל/ שחייה בסגנון חופשי של הילדים, ומעבירים בעצלתיים מידע חיוני : מחירי ירקות, חדשות על העוזבים, המצטרפים והמתנדנדים ביישוב, וסודות מקצועיים על איך לגרום ליורש העצר לצחצח שיניים.

הורים חדורי אמביציה מנסים מדי פעם להעביר עצומה וירטואלית בין הנוכחים ולהחליט שאף אחד לא מביא יותר במבה, אלא רק פירות וירקות אורגניים עם חותמת הכשר. שאר ההורים בוהים בשמיים, משגיחים שהילדים לא ישאירו את הראש יותר מדי זמן מתחת למים ונהנים משעתיים חופשיות במסווה של עבודה. אף אחד לא מצפה מהם אפילו להפגין רוח ספורטיבית ולהרביץ עשר ברכות חתירה, כי הם עם הילדים.

המים כחולים, שלמה ארצי או מטליקה (תלוי במצב רוחם של המציל ו/או של החברה שלו) שואגים ברקע, הילדים צוהלים, השעון מתקתק והחיים טובים.

אמא מקומית / ערבה
צילום בריכת עין יהב ועיבוד תמונות/ המערכת


תמונות מספרות

 

קצת תמיכה בימים קשים.. עובד שלי, שבאופן לא מודע וקצת שונה תומך בנו במאבקינו...

צילם: דני הדס / פארן, בזמן מלחמת הצפון.


הצחקת אותי!

 

נשיא איראן: על ישראל לארוז ולעזוב את המזרח התיכון
נשיא איראן, אחמדינג'אד, אמר היום כי המתקפה של ישראל בלבנון מסמנת את קיצה. הוא קרא לישראל: "לארוז ולעזוב את המזרח התיכון".
נענע - אקטואליה 23.7.06
 

...הוא אמר לי לארוז אותך ולהסתלק מהמזרח התיכון.
באמת קיבלתי לא מזמן סט מזוודות בדמי משלוח. את בטח מכירה את המכתב הזה:
"גב' יעל היקרה
כלקוחה ותיקה ומועדפת עלה שמך בגורל וכל שעליך לעשות -  לגרד את הריבוע השחור ולראות אם קיבלת את הסט הנבחר ב 10% הנחה, 50% הנחה או במתנה."
תמיד, אבל תמיד יוצא לי "במתנה" ותמיד, כן תמיד אני מנסה להבין את עניין המועדפת, כי ותיקה אני כבר יודעת מדוע. זה היה במלחמת המפרץ הראשונה כשאטמנו ונאטמנו ורק את החריץ תחת הדלת לא הצלחתי לכסות, אז נחמן ("תשתו מים") אמר לשים סמרטוט רטוב והשתמשתי במגבות המטבח.
כשהכול נגמר נשארתי בלי מגבות, אז הזמנתי סט דרך הויזה. מאז אני ותיקה אך עדיין לא יודעת למה מועדפת, אולי כי מגבות זה לנגב, ואת ידועה כמדינה שמנגבת, חומוס, טחינה וגם את הלכלוך אל מתחת לשטיח.
אז הפעם "קבלתי מתנה" מזוודות.
 

 

או- קי, מזוודות - יש. שלוש.
הצחיק אותי, לארוז אותך ולהסתלק מהמזרח התיכון.
בסדר, נגיד שהצלחתי לדחוס את כל הפריטים האישיים לאחת, נגיד גם שאת הרי מנשה והגלבוע לשנייה, הרי לא יעלה על הדעת להותיר את פריחת החורף מאחוריי. את העמק והערבה אארוז בשלישית, ברווחים אפזר את השרון ואת כל הקריות מצפון עד דרום. לצידנית אקפיא ואכניס את הכינרת, לכלוב של פצ'ולי (הכלב) אצרף דרור הבית, נחליאלי, דוכיפת, עורב שחור ועורב אפור, שניים מכל סוג. רגע, לא לשכוח יונה לבנה אולי עדיין נזדקק לה.
מבחינתי לקחתי כמעט הכול, נשאר רק את המשפחה על כל שלוחותיה, את החברים על כל שלוחותיהם, כולל הכלבים, החתולים עדר הפרות מתל עדשים, ועדר העיזים מהמצפה על שלוחת המירון. אופס, שכחתי את הר מירון. מכשלה ראשונה, בלי כליל החורש אני לא יוצאת מכאן.
עושים חושבים.
ומה עם חיפה? להשאיר לו את הטכניון? וחדרה? את רידינג? ותל אביב? לא חבל על שנקין, שוק הכרמל, בית ביאליק? ונמל יפו והשעון? ופתח תקווה - ערש הישראליות שלי? והאריה של טרומפלדור? והדולמנים ברמת הגולן?
לא יודעת, אולי אפשר לייצא כמו פרחים בטרוולים ענקיים. צריך לבדוק, אבל יהיו כבדים מדי, פעם שלחתי עם פרחים שנשטפו בגשם, שקית אבק ארצישראלי לקונים הולנדים, כי היו רגילים לקבל את הפרחים שלי עם אבק - וקיבלתי קנס,
אז אבנים???
אוי אבנים! נזכרתי: הכותל!
שנים הקיר הזה עומד במקום ולא ההוא ולא עדת מרעיו הצליחו להזיז,
אז אני כן אצליח?
ובלי כותל - 'צטערת, אני לא זזה! אני נשארת כאן.

ואתם?

כתבה: יעלית רז / עין יהב  עיבוד תמונות: המערכת

ערבה שלא הכרנו

היו כאן לפנינו...

קברים ומקדשים ממש מתחת לאף - סיור עם צביקי אגר מחצבה, מורה דרך במקצועו, למקומות פולחן עתיקים ומקדשים קדומים.

אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי... יכול להיות שזה נגמר.. לא, זה לא נגמר.
בדיוק מעל בריכות החמצון של חצבה, ליד מפגש הואדיות שחק גדרון ומסור, במקום בו נראות בבירור תצורות חוואר הלשון שהן (כנראה) קצהו של ים המלח הקדום, מצאנו תילים של אבנים די גדולות בכמה מצבורים. לפחות בחלקם ניתן לראות בבירור חפירה מלבנית בצורת קבר. למה דווקא כאן? צביקי מסביר: בגלל התצורה הגיאולוגית המיוחדת במקום הזה, אפשר למצוא כאן לוחות סלע מאבן חול (תצורת חצבה)וניתן בקלות, ללא מאמץ רב (מדבר, זוכרים?) לכסות את הקברים.
 

בדיוק כאן נמצא הקבר..

הקברים למעשה לא נחפרו בעומק אלא נבנו מסלעים ואבנים על פני השטח. קבר אחד היה ריק, ובאחר ניתן היה לראות שרידי עצמות - חוליות ולסת. לצביקי לא ידוע אם נעשו בדיקות לקביעת גיל העצמות והוא אינו יודע הרבה על הממצאים מלבד השערות שלו (נשמח לקבל אינפורמציה נוספת אם יש כזאת). לידם מבנה עגול עם אבנים כהות וקטנות מפוזרות עליו שיכול להיות מזבח או מתקן פולחני אחר.

הממצאים הללו מעידים על כך שהמדבר הוא לאו דווקא שממה, ואנחנו לא "המצאנו" את החיים בערבה. הרבה לפני היות המזגנים היו כאן אנשים. האנשים הללו הלכו בעקבות הגשם , שהיה קריטי עבורם ובעצם היה גורם מווסת של האוכלוסייה. זו גם הסיבה לריבוי היחסי של המקדשים ומזבחות באזור: כיוון שהגשמים חיוניים, וקיומם תלוי באיזה שהוא "כוח עליון" קפריזי, הרי פיוסו של אותו כוח הוא צורך קיומי.  ואכן, מסתבר כי ביחס לגודל האוכלוסייה דאז היו באזור פי עשר יותר אתרים פולחניים לעומת מקומות ישוב באזורים גשומים יותר.
 

רוצות לראות מקדש? שואל צביקי ואנחנו מהנהנות בהתלהבות ומדמיינות עמודים ושערים מסוגננים.
חזרנו לג'יפ הפתוח המקרטע ונכבה לעיתים, נסענו בדרכים לא דרכים בערוץ הנחל ליד שדה מוקשים, טיפסנו על גבעה או שתים, התרשמנו עמוקות מסהרון מפותל שמטפס על השיטה (אך לעומת הרנוג השיטים הוא אינו ממש טפיל אלא משתמש בעץ רק כמשענת ו"סולם" כדי להגיע לאור שלמעלה) נעזרנו גם ב"מפת המטמון" של צביקי, שמסומנים בה בית הקברות והמקדש ובסופו של דבר הגענו. יש!
 

המקדש: "במדבר, הכל מינימאלי.."
 

זהו? קצת אכזבה.. מעגל של אבני צור כהות.. אולי מישהו ישן פה בלילה וסימן את השטח? לא, טוען צביקי. המדבר אינו משתנה, כל זמן שלא מגיע האדם ומתווה בו קוליסים (קוליסים = הסימנים הנותרים בשטח לאחר מעבר רכב)  , מלכלך ומזהם, מזיז אבנים וחופר בארות. מעגל האבנים המקודש נשאר כפי שהוא אולי 5000 שנה. ליד - שוב מבנה עגול - כנראה מזבח. לידה רגל של עז.. בודאי לא עתיקה כל כך אבל בהחלט סמלית.
המקום שמש כנראה מרכז לפעילות פולחנית שהייתה חשובה מאד ושרתה את המטרות של הנוודים שאולי התפללו לגשם, שטחו בקשות בפני האלים או קראו לרוחות האבות שיעזרו להם בעולם הזה.
 

במדבר, הכל מינימאלי - חוזר ומסביר צביקי. לא מבזבזים אנרגיה, מסתפקים במה שהכרחי.

באותו מקום כמה מבנים כאלו, מעובים משהו לכיוון מערב, כיוון השקיעה שמסתמנת בדיוק באופק.

למה? "אין לי מושג" עונה צביקי.
 


ולקינוח - צילום אחרון של השקיעה והמקדש, אשר ברבות הימים צידו המזרחי נטה לתוך המדרון שנוצר במקום.

תודה לצביקי אגר על הטיול המהנה אל עקבות העבר.

לקשר עם צביקי טל: 052-3868996

טיול, ראיון, צילומים ועריכת תמונות: המערכת


אמא מקומית

הבריכה חלק ב'-  למה לא...

זוכרים את ההורים היושבים להם בבריכה בצל, מכרסמים ענבים וביסלי, שותים בהיסח דעת ליטר מיץ פטל ונהנים לראות איך הילדים שלהם מתעייפים במים מבלי שהם עצמם צריכים לזוז יותר מדי?

יש גם צד שני.

בצד השני יושבים היפים, האמיצים והשזופים, בני התשחורת הצוהלים חסרי הילדים, שאף אחד לא מוחה את אפו הלח במגבות שלהם. לצידם יושבות החטובות והענוגות, עורן בוהק משנת לילה טובה, בטנן מתוחה ללא סימני מתיחה וכיווץ, ועל שפתותיהן חיוך בטוח של מי שלא מתייסרת בקושייה איך להגיב כשחמודי נושך את המותק של השכנה, ולא מכירה את המושג פנקסי מס הכנסה.
 

לעומת המלמול העייף-משהו העולה מכיסאות הנוח הלבנים בצד שלנו, בין הסלים העמוסים ואוסף המגבות והמגבונים, מהצד שלהם עולות צהלות צחוק ונראות תנועות תזזיות של נעורים. אנשים צעירים קופצים למים, מנערים את שערם מהטיפות ומתחממים להנאתם בשמש כשהם חושפים בלי משים את גופם נטול הצלוליטיס.

מדי פעם עולה אנחה מקבוצת ההורים- מה זה, גם אנחנו כאלו. לפחות היינו כאלו עד לא מזמן, איך הזמן עובר… לפני לא -חשוב -כמה שנים היינו משקיפים מהצד השני של הבריכה אל חבורת האמהות העייפות (אז זה היה בעיקר אמהות) ולא מאמינים שיום אחד גם אנחנו נהיה כאלה: פירורי חטיפים בשערנו, מיץ שזיפים מכתים את בגד הים השלם שלגופנו, הגוף מעולף בכסא הנמוך והמוסיקה רועשת מדי לאוזנינו למודות הסבל.

כל ביקור כזה בבריכה מזכיר לנו את השנים החולפות, את הקמטים החדשים ואת מס הכנסה על מגוון צורותיו. ועוד לא דיברנו על החום, הזבובים, מיץ האבטיח שנזל והדביק אותנו לכסא, השמש שמאיימת במקרה הטוב לנמש אותנו ובמקרה הרע לגרום לדברים גרועים יותר, הכלור ששורף בעיניים, דלקות האוזניים והמאבק העיקש על חפיפת הראש בכל פעם שחוזרים הביתה.

אמא מקומית / ערבה צילום ועיבוד תמונה: המערכת


עוד תמונות מספרות

רני עמירן מנסה לצלם חלמונית ממבט הנמלה


צילום: מירה'לה עמירן / עין יהב

יצא גם לכם צילום מיוחד במינו?  שלחו אלינו!


רק בערבה...

יש מושגים שאין בשום מקום אחר בעולם.. רק בערבה.
מדי גיליון נביא מושג - ותמונה.

מחכים לתוספות שלכם: איזה מושגים אתם מכירים - שהם "רק בערבה"?

"מסתורי אשפה"

....במסגרת ערבה שלא הכרנו, משהו שכנראה נכיר כולנו בעתיד:

מתוך החלטות המליאה מיום 10.9.06: "הוחלט שהמועצה תאסוף את האשפה רק בצירים הראשיים - החל מהיום בו יבוצעו מסתורי האשפה ביישובים."
 

 

ובאותו עניין:
אפשר גם אחרת - פיתוח סביבתי למסתורי האשפה אצל משפחת רותם

צילום ועיבוד תמונה: המערכת


"פליטת פה"

"פליטת פה" - פינה בענייני לשון: טעויות נפוצות, הצעות ומידע.
אתם מוזמנים לשאול ולהציע בעצמכם - נפרסם וגם נשתדל לענות. 

 

בעוד כחודש ימים תחל שנת הלימודים במוסדות להשכלה גבוהה. אחת הסטודנטיות שלי פנתה אלי ושאלה: "האם ידוע לך על קרן המחלקת מִלְגות לסטודנטים? "

"נסי את קרן רש"י" עניתי "למיטב ידיעתי היא מסייעת לסטודנטים צעירים ומעניקה להם מְלָגוֹת. ישנן קרנות המעניקות מְלָגוֹת לצורכי לימודים וכאלה המעניקות מִלְגוֹת קיום".

מִלְגָּה בלשון יחיד, מְלָגוֹת בלשון רבים כמו פִּרְצָה – פִּרָצוֹת לִשְכָּה – לְשָכוֹת ובסמיכות: מִלְגוֹת קיום, פִּרְצוֹת הגדר, לִשְכוֹת עבודה.


 

 ישנן קרנות המעניקות מְלָגוֹת לצורכי לימודים...

 חנה בלאו /עין יהב
 


ערבה שלא הכרנו

גן ראשונים בעין חצבה
 

רם יזהר מספר:

אני יושב לי עכשיו בביתי הקט בכפר כורזים ומנסה לשחזר את מה שהתרחש בשנת 1995 ,
עת הגענו לעין-חצבה.

מעשה שהיה כך היה: נקראתי למלא את מקומו של גיסי, גבי ליאור, שנהרג בתאונת אופניים, אשר ניהל את בית האריזה בעין חצבה. לאחר שהתמקמנו - אשתי ואני, איתרנו שטח מדברי חשוף, אשר שם נמצאו שני אתרים מאד רגשיים. הראשון-האוטובוס, אשר בו התמקמו וחיו ויצרו את כל המפעל הלא יאומן הזה של חקלאות בערבה השוממה,  והשני-השמיכה שכיסתה את גבי לאחר מותו, הוטמנה ע"י נחום בחזית האוטובוס וסומנה על-ידו בארבעה יתדות.
העליתי את רעיון הגן שיקרא "גן ראשונים" בישיבת ההנהלה והנושא סוכם מיידית ובחום..
 

המשימה לא הייתה קלה כלל וכלל. הקרקע קשה ומלוחה, אין קו מים להשקיה והקשה מכל - באיזה עצים לבחור, שיעמדו בתנאי השטח?
לאחר מחקר,החלטנו, נילי  ואנוכי, להשתמש בשתילים מדבריים,שהבאנו מפארן ומעין-גדי.
 

את האוטובוס ה"ההיסטורי" הצמדתי אל עץ שיטה שהיה קיים בשטח ומעל המקום בו הוטמנה השמיכה,הצבתי סלע ענק, שהבאתי ממורדות נחל עידן.
 

כדי להכין את שעון השמש נועץ רם בחברים מומחים מחפציבה. המחט חייבת להיות בזווית הנכונה לפי קו הרוחב בו נמצא השעון - יזהר זוכר לספר שבעין חצבה זה 32 מעלות. והכיוון הוא לפי הצפון האמיתי - כוכב הצפון.
 

אט-אט ובעקשנות רבה וכמובן בעזרת אנשי הישוב, חפרנו, שטפנו, הבאנו חול-רך, שטפנו בשנית ורק אז שתלנו. לא תמיד זה הצליח ונאלצנו לחזור על התהליך.
את התנופה הגדולה קיבל הגן לקראת יום הולדתו ה-70 של יענקל'ה סלוין  -  אז אושר תקציב רציני לרכישת שתילים מכל הסוגים. הרמתי שם אירוע אדיר:  כל מוקיריו ומכריו של יעקב, הגיעו בחמישה אוטובוסים והיה ממש מרשים. אז אז גם שתלנו, במבצעים שבין קטיף לקטיף, עוד עשרה עצים מדבריים.

חוגגים אירוע בגן. גם היום, מספר רם, נחגגים אירועים שונים בגן, במיוחד ע"י הדור הצעיר ש"גילה" את המקום

 ולסיכום-אתר כזה, כמו "גן הראשונים" בתנאים כאלה קיצוניים, דורש תחזוקה שוטפת והרבה תשומת-לב, גם בלחץ עבודה מחייבת וגם מתוך חובה לאנשים שחיים ויחיו בעין-חצבה. תפילתי ותקוותי, שגם היום, בהיותי רחוק מהמקום שאהוב עלי מאד-מאד, יתוחזק וישמר "גן –ראשונים" בצורה הולמת ומכובדת. בהוקרה-רם יזהר-כורזים.

נחום קפלן ב"גן הראשונים"

צילומים:רם יזהר, רבקה אופנבך, המערכת


חשיפת יתר

והפעם גידי קליין מעין יהב
גידי מצלם כבר שנים רבות,  יחד ובנוסף להיותו חקלאי מצליח וגם תיירן - מהראשונים בערבה שגילו את התיירות ופתחו צימרים. הוא כמעט שלא משתמש במצלמה דיגיטאלית אלא מצלם בפילם.
 

 

גידי מצלם הרבה גם בוידיאו (פעיל בטלוויזיה הקהילתית). בסטילס הוא מצלם הרבה את הנוף מסביבו ומתעכב גם על פרטים קטנים ומוכרים: פרח, קוץ, ענף..מקרוב, מסתבר, הדברים נראים אחרת.

 

 

צילומים: גידי קליין / עין יהב


ערבה שלא הכרנו

שדה תעופה היסטורי ליד פארן

גדעון רגולסקי מספר:
במהלך הכנת כתבה על מבצע עובדה שוחחתי עם טייס חיל האוויר לשעבר בשם בלפור סימנטוב,שהטיס מטוסים קלים והוא סיפר לי שהיה מנחת באזור פארן שנקרא "מנחת הגירפי".הוא תיאר מנחת בין גבעות שפעל בשנות החמישים המוקדמות.


בספרון שהוציאה העמותה לשימור מורשת חיל האוויר על אודות טייסת הנגב נמצאו תמונות שצולמו במנחת וניתן לזהות בוודאות את קווי המתאר של הגבעות ממזרח למנחת היכן שהיום נמצא "מאגר הדסה".
 

לפי החצים ניתן לראות שאמנם גדעון טרח ומצא בדיוק את המקום ממנו צולמה התמונה שבספר - אלו הגבעות שממזרח למנחת הג'ראפי. אפילו עץ השיטה עדיין שם.. התיקון של השנה נעשה ע"י גדעון - לטענתו אי דיוק בספר, משום ששב-1948 האזור עדיין לא נכבש. נראה שמדובר ב-1949 ואולי אפילו קצת מאוחר יותר.
 

בתמונה נוספת ניתן לאתר את הגבעה שעליה מוצב עשת לפני השינויים הקשורים לבניה במקום. מתמונות אלו עולה שהמנחת היה ממזרח למוצב סמוך לערוץ רדוד עם שיטים , המופיעים בצילומים, ולא במקום אותו הראיתי למשתתפי טיול הקיץ משנה שעברה בנחל שברים.
 

שוב, גם בתמונה זו, שמציגה את הצד המערבי של המנחת נראה שהזיהוי ודאי. במבנה הגבעה חלו שינויים בשל עבודות שנעשו לצורך הקמת מוצב "עשת", שנראה בבירור בצד השמאלי של התמונה.


במספר מקומות בסביבה ישנם מקבצי פסולת מהתקופה שנמצאו בהם חלקי פרימוסים ופתיליות,סכו"ם מאלומיניום ,קסתות של דיו מזכוכית ירוקה ,ג'ריקנים עם תאריכים של שנות הארבעים, מטרות דמות מפח דמויי שרלוק הולמס, ועוד ממצאים מהארכיאולוגיה הצהלית.
 

 

בספרו של אבי משה סגל על תולדות חיל האוויר מצוין שהוקמו מנחתים בעין חוסוב ,בעין וויבה ובואדי חיאני (נחל חיון).

האתר למנחת בואדי גירפי לא התאים לנחיתה ולכן הוא הוקם בהר עשת אך השם גירפי נשמר. המנחת בעשת היה המרכזי ונועד להובלות חירום נחיתות לא מתוכננות והטסת P.VI. ולכן חנו בו מטוסים דרך קבע. לא נכתב מתי נסגר המנחת .כנראה באמצע שנות החמישים.

אשמח לספק מידע למתעניינים.

גדעון רגולסקי

 

כתבה וצילומים:  גדעון רגולסקי
צילומים סרוקים: מתוך הספר  "טייסת הנגב במלחמת העצמאות", נערך ע"י עודד מרום  והוצא לאור ע"י העמותה לשימור מורשת חיל האוויר.
עיבוד תמונות והערות מתחת לתמונות: המערכת


עוד תמונות מספרות

ריקוד של עץ בנחל עשוש

ביום חורפי ומזג אויר אביבי
יצאנו לטיול.

ומצאנו גזע עץ בודד במדבר
שלא ויתר ויצא במחול


צילום: אפרים עובד,  שלחה וכתבה: מזל עובד / ספיר


ערבה שלא הכרנו

מוזיאון ארכיאולוגי בפארן

אמנון ויקינסקי, מותיקי מושב פארן, החליט לאמץ אל ליבו את ארכיון המושב והחל לאסוף מסמכים. תמונות ומפות מתקופת המושבוץ (מושבוץ = מסגרת משותפת דמוית קיבוץ בה גרים יחד, אוכלים בחדר אוכל משותף ועובדים לפי סידור עבודה, מתוך ידיעה שבעתיד תהה חלוקה וכל אחד יקבל משק משלו והמסגרת תהפוך למושב. בפארן החלוקה אירעה בשנת 1976, אז הוקם המושב)

אמנון גילה כי ניהול ארכיון יכול להיות די מתסכל, מעט אנשים מגלים עניין במסמכים, וגם ששואלים או מתעניינים לגבי משהו לא תמיד טורחים לחפש בניירות ולמצוא את הנייר המבוקש. אמנון הבין שהציבור מעדיף פריטים ויזואליים, חפצים ותמונות ומכשירים.
 


מכאן הגיע אמנון לרעיון המוזיאון. מושב פארן תרם בית במרכז הישוב, בית ששימש למגורים בתקופת המושבוץ, ודואג לתחזוקת המוזיאון, לניקיונו ולנוי. אמנון אחראי על המוצגים, והוא שמח לספר כי יש התרגשות והתעניינות בקרב חברי המושב. הצעירים מתעניינים ומציצים להיסטוריה המקומית שלהם והותיקים מתגאים להראות איך חיו, נהנים להיזכר ולזהות את העבר. "אמנם רק 35 שנה עברו מאז"- מציין אמנון -" זה לא כל כך הרבה זמן, אבל אם לא מתחילים בנקודה מסוימת אחר כך מגלים שמאוחר מדי, ודברים נעלמו והלכו לאיבוד."

בהקשר זה מספר אמנון איך פנה אליו חבר מושב וסיפר לו שבמזבלה זרוקה מסרטה ישנה, 8 מ"מ. אמנון ניגש למזבלה ומצא כי המסרטה היא-היא המסרטה ששימשה את החברים בתקופת המושבוץ, וכנראה התגלגלה אצל אחד מהחברים עד שנזרקה, ובמזל נמצאה והוצבה במוזיאון כלאחר כבוד... במוזיאון ישנם כמה גלילים מקוריים ובהם סרטים מתקופת המושבוץ, וכן כמה סרטים שהומרו לפני מספר שנים לקלטות וידאו. אמנון מציין כי ידוע שישנם עוד כמה גלילים מקוריים שהוסרטו- אך אין יודעים היכן הם נמצאים. מישהו יודע?

עצם הקמת המוזיאון עוררה אצל חברי המושב מודעות לחשיבות השימור והאיסוף, ומה שפעם היה נדחף למחסן או נזרק, היום חברים רבים טורחים ומביאים לאמנון לבדיקה. דברים רבים בעלי ערך היסטורי נתרמו מבתי החברים, ועוד ועוד אנשים מוצאים ומביאים.
 


במוזיאון של פארן שני אגפים: הראשון מכיל פריטים מההיסטוריה של פארן שמסמלים תקופות שונות מחיי המושבוץ והלאה. ישנן תמונות, מפות, מכשירים, חפצים – בחוץ מוצגים כלים חקלאיים עתיקים שכיום אין בהם שימוש אך בעבר לקחו על עצמם את כל החקלאות בפארן. במוזיאון ישנו אוסף כל העלונים שהוצאו במושב מאז תחילתו, פרוטוקולים של ישיבות, מסמכים מהסוכנות ועוד.

חלק מהמסמכים האלה פיקנטיים, מעניינים ומצחיקים, אומר אמנון, לראות מה העסיק אותנו אז בישיבות, לקרוא על מה התווכחו באסיפות... זה ממש הצצה לעולם אחרת, של תמימות ואידיאלים...

האגף השני של המוזיאון מוקדש להתיישבות הבדואית בסביבות פארן ובערבה בכלל. לכך אחראי גדעון רגולסקי, שאסף ותרם אוסף ארכיאולוגי מרשים ובו מוצגים רבים מההיסטוריה הבדואית בערבה, כגון עדויות לחקלאות בדואית מקומית, תמונות ישנות ועוד.

המוזיאון של פארן אינו פתוח לציבור בשעות קבועות, אך אמנון מבקש לציין כי כל המעוניין בביקור מוזמן לפנות אליו והוא ישמח לפתוח, להראות ולהסביר.

מס' הטלפון של אמנון ויקינסקי, פארן: 052-3666707
 

 

הערת המערכת: רעיון שכדאי גם לשאר המושבים לאמץ: שימור מורשת המושב, החל מימי החלוצים, כל זמן שעוד ניתן לאסוף את החפצים ואת הסיפורים... ואם יש כבר ארכיון, לדאוג גם לתצוגה מתאימה, למען המבקרים והדורות הבאים. (יכול להיות מקום לשעורי היסטוריה מרתקים).  נשמח לשמוע על יוזמות דומות - אם קיימות.


צילומים: אמנון ויקונסקי /פארן
כתבה: המערכת


שוקולד וניל

,שוקולד: עדן "צברית" ילידת חצבה
וניל: טייה קרבצ'ינקו - עולה חדשה מרוסיה
ושתיהן חברות טובות בגן חצבה.

 

צילום:   טל / גננת חצבה
טייה ועדן אברהם - חצבה


האם הדרום הוא פרוע?

היכן מסתיימים הכבישים?

המכתב אמנם נכתב לפני כמעט שנה, אבל הנושא  עדיין רלוונטי.

למשרד התחבורה ולשר העומד בראשו - שלום רב!

קראנו בשמחה בעיתון "מעריב" מה - 28.11.05 על תכנון כבישים חדשים, הרחבת כבישים, שיפורים כלליים שיביאו ללא ספק לבטיחות ונוחות לנהגי ישראל. יש רק בעיה אחת המטרידה אותנו מאד: מדוע מפת ישראל המצורפת למאמר בעיתון בה יש פירוט הכבישים החדשים והמתוכננים לשיפור מסתיימת בבאר שבע??? האם אין כבישים מסוכנים, צרים,מעוטי מסלולים ומפותלים דרומה מזה??? או האם יתכן ששכחו חלק ארץ זה?? האם צריך שעוד דם רב ישפך כדי שיקראו לכבישים באזורינו "כבישי דמים" ???

על התייחסותכם בכובד ראש לנושא אודה

לאה שטוקלמן

משתמשת מתמידה (וחרדה עד מאד) בכבישים שמדרום לבאר-שבע
מושב עין יהב
שבערבה

 

 

אתם בטח סקרנים לראות את התשובה.. צר לנו לאכזב - לא הגיעה כזאת..

 

כתבה למשרד התחבורה: לאה שטוקלמן /עין יהב
עיבוד תמונה מהעיתון: המערכת


כשהתותחים רועמים

 

 

כתבה: יעלית רז / עין יהב עיבוד תמונה: אוטוש


שנה טובה

 


אֲנִי לֹא סְתָם דַּחְלִיל חֲבוּשׁ כּוֹבַע טֶמְבֶּל
גַּם לֹא אִישׁ הַפִּיל שֶׁדְּמוּתוֹ נֶחְצְבָה
תַּפְקִידִי לְהוֹכִיחַ בִּימוֹת שָׁוְא וְהֶבֶל
שֶׁיֵּשׁ קֶרֶן אוֹר וְיֵשׁ עוֹד תִּקְוָה.
 

צילום: גלעד לבני / צופר:  נוף ליד פארן . (צולם במסגרת סדנת צילום)
חרוזים: יעלית


שלום כיתה א'

אז מה אם כבר הייתם בסרט הזה

לי זה חדש ומרגש נורא

גם שומע את הלב שדופק בחזה

אפילו שממש נחמדה - המורה 
 

צילום: אסתי סלע, עיבוד תמונה: המערכת
חרוזים: יעלית


סופר שנוזל

קומיקס בהמשכים - פרק ג'

כתב ואייר: יואב בן-רובי/ספיר


 מן המגירה

 

תמי ליבנה /עידן
עיבוד תמונה:
ג'ודית אברהם


ערבה שלא הכרנו

אין עוד כזה גן

בשנה החולפת, הורים לשבעה ילדים בגיל הגן ב"צוקים" הקימו בישוב גן ילדים ב..אוהל.  אחת האמהות הייתה גננת וכל אחת מהמשפחות תרמה יום עבודה מדי שבוע - בד"כ אמהות, אך יום אחד בשבוע היה תורן דווקא אחד האבות, שהביא איתו משהו מתחום עיסוקו או תחביבו : אפיית עוגות, מוסיקה ועוד..  השנה הגן הצטמצם והילדים שנותרו עברו לגני הילדים בספיר.  רק התמונות נשארו למזכרת.

 

 

צילומים: גידי בר-שלום / ספיר


זה הטבע שלנו

חצבים וחסידות ליד פארן - מבשרים את הסתיו גם בערבה
 

מסתבר, שהחצבים (איזו אכזבה ) לא הצליחו להגיע לכאן לבד, אלא "יובאו" ע"י גנני פארן.  החסידות לעומת זאת, הגיעו לגמרי בכוחות עצמן...
 

 

צילום (וידאו): פאני בן-דוד /פארן
באדיבות הטלוויזיה הקהילתית בערבה - Arava T.V . צפו במגזין הטלוויזיה הקהילתית באינטרנט


תגובות

יהודה זיו מגיב על הכתבה במגזין 18 ומחווה דעה על שמות "מעורבבים":

לאסתי, תודה ומועדים לשמחה! עוד בטרם הגיע אלי גיליון 18 כבר קיבלתי בדוא"ל תגובה מזאב זיוון, על פירוש אחר (לא מדוייק!) של השם "עין-ווייבה". אכן, הביטאון שלכם רענן ומעניין. הערה אחת יש בפי על הנטייה לשמות כלאיים – עירוב שלא לצורך של ערבית ועברית, כמו "ראס השיטה" (ראי "ראס השטן" בסיני – שבמקור הוא "ראס א-שייטאן" ובעברית "ראש השטן" – אך אי-אפשר לעקור אותו מפי הנופשים שם). רבים חושבים, שהיגוי "כמו ערבי" של שמות מאציל עליהם הילה של סיירים וותיקים – ולפיכך הם חוטאים למִצְוַת "לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו"... וכי מה רע ב"ראש השיטה"? האם צלצול השם כערבי הוא שיטה טובה יותר ל"ביזנס"?
בברכת שנה טובה, שנת שמות עבריים נכונים והגויים כהלכה - ובידידות, יהודה זיו.

צילום: מאתר "ראס השיטה" (או אולי: "ראש השיטה"?)


תגובות

שיחות והרהורים על שביל ישראל
 

גיא גריצמן התארח בערבה לפני שנה בערך, כמו הרבה עוברי אורח על שביל ישראל.  צלמנו אותו ואת חברו ופרסמנו במגזין מס' 17. כשניסינו לשלוח לו את המגזין, ע"פ הכתובת שהייתה בידנו, התברר שהיא לא נכונה -  כך שהקשר אבד. כמו שהדברים קורים לפעמים באינטרנט, במקרה התברר לי שמישהו חיפש "גיא גריצמן" והגיע גם למגזין 17 וגם לאתר היוצרים "במה חדשה". הסתקרנתי ובדקתי ואכן מצאתי שם יוצר בשם זה.  חשבתי  שזה עשוי להיות אותו גיא, ושלחתי לו הודעה וקישור למגזין. 

התברר, שהניחוש היה מדויק, וזה המכתב שקבלתי  (נראה היה לי שחשוב להעביר את המסר כלשונו):
 

גילה שלום,
אכן אני אותו הגיא משביל ישראל, והתרגשתי מאוד לראות את המייל שחשבתי שלעולם לא יגיע,
היום חזרתי מהכנרת ובדרך על-יד המושבה מגדל פגשתי במטיילים נוספים מהשביל שנראו נואשים
מהדרך הארוכה העומדת לפניהם.
בזכות מארחים כמוכם ורבים אחרים שפגשנו בשביל אני בטוח, שאם יירצו לא תהיה זו אגדה אלא
מסע מופלא. נוכחתי לדעת גם במנוחה בספיר וגם אחר-כך ביישוב צופר ושחרות שבערבה יש יישובים קטנים עם אנשים גדולים.
אני באמת מקווה שזרם מטיילים שעכשיו נראה כטפטוף, יהפוך להיות נהר גואש והומה של מטיילים
אוהבי הארץ, ושאתם ושכמותכם תפתחו דלתות וחדרים וכל שאפשר למטיילים שצריכים יותר מכל קורת גג וחיוך, על מנת להשלים את המסע מדן לאילת ומהמפות והספרים, אל השבילים.

מצ"ב: מספר שיחות ותמונות מהשביל, אני אשמח מאוד אם תפרסמי את חלקן.

נ.ב: שניים התראיינו, אבל ארבעה צעדנו אני- גיא, ענר, איתמר מאלעזר ואייל מכרם מהר"ל.

תודה, תודה יישר כוח ושנה טובה.
 

ובכן, אהבתי מאד את השיחות, וכיוון שלא ניתן להכניס את כולן בדף המגזין, אבל הבחירה הייתה קשה, מובאות כאן כמה דוגמאות  - והיומן במלואו נמצא בקישור שבסוף הכתבה -  למי שמעוניין.
רב תודות לגיא וברכת ישר כוח לכל הצועדים ולכל המסייעים שבדרך!
 

"השביל הזה מתחיל כאן,
בין סניף בנק למעיין.
לא סלול, לא תמיד מסומן.
השביל הזה מתחיל כאן."

 

הדיאלוג הזה התנהל לאחר שעתיים נואשות לתפוס טרמפ מק. שמונה לקיבוץ דן (יעד לא כל-כך פופולארי, מסתבר), עם סטודנטית יפה אחת שנתנה לנו טרמפ והייתה בעצם האדם הראשון שפגשנו ב"שביל".
שביל ישראל?!
וואו, אני לא מאמינה.
אני מתה גם לעשות. חבל, אין לי זמן, עם הלימודים והכל.
כן, אני לומדת חינוך מיוחד במכללת תל-חי. בדיוק בקיץ חזרתי מדרום- אמריקה.
כל-הכבוד לכם, תאמינו לי. חבל על הזמן, איזה יופי.
הנה, הגענו לקיבוץ דן.
רק תסגרו בבקשה חזק, מאחורה.
יופי, שיהיה בהצלחה...

 

את הלילה הראשון עשינו בכפר גלעדי. בעוד אנחנו ספוגי מים מהגשם האחרון של השנה, מנסים להכין תה, ניגש אלינו תימהוני אחד שהציג את עצמו כ"אחראי באזור". כיוון שהיינו צמאים לסיפורים, שאלנו אותו כמה שאלות, שגרמו לבחור לדבר במשך שעתיים בלי הפסקה. לא הועילו כל ניסיונותינו המנומסים לגרום לו שילך.

שלום,
שלום.
אתם ישנים פה?
כן, רוצה תה?
תודה, אני פה בעיקרון האחראי באזור מכפר גלעדי.
באמת, מה, איך התחילה ההיסטוריה של המקום הזה?
תראה, באו לפה כמה אנשים לפני יותר ממאה שנה, הם היו בדרך לתל-חי, אבל נשברה להם הכרכרה.....................
.......................................................(קדיחה של ארבעים דקות)...............................................................
וזהו, ואז ב- 81', רצו להביא לפה מתנדבים מדרום-אפריקה, ובמזכירות התנגדו........(רבע שעה של קדיחה)...........
ואני אמרתי לנינה, "אם אין מתנדבים- אין מטבח!!"....................................תאמין לי, המתנדבות מדרום-אפריקה, משו-משו. (כך במקור).
טוב, אז אנחנו נלך לישון.....

חכה, רגע לאן אתה ממהר? לא, שמעת על המריבה שלי עם נינה כשהיא רצתה שהמתנדבים יחזרו..................ואני שוב אמרתי לה "אם אין מתנדבים- אין מטבח", ככה.
טוב, אז אנחנו נלך לישון! (פורשים שק-שינה בהפגנתיות)
טוב, אם אתם צריכים משהו - אז אני פה מסתובב.
לילה טוב.

 

לפנות בוקר שמעתי רעשים. הרהרתי מתוך שינה, מי הדביל שבא לאמצע המדבר לפנות בוקר. כששמעתי רכב נוסע בפול גז ממש לידי, הוצאתי את הראש משק-השינה לגלות שלא נשאר כלום מהציוד שלי. נשארתי עם תחתונים, חולצה, סנדלים ושלושה חברים. למדתי שכמעט לכל דבר יש תחליף, ואם כבר נדפקת, עדיף שיהיו איתך חברים.

אייל, גנבו לי את התיק
(אייל מתעורר): מה............. מה גנבו.
קום, גנבו לי את התיק!
אתה בטוח.
כן, אני ראיתי אותם. אתה רואה, פה היה התיק, ועכשיו אין.
אה.......מעניין.
תקשיב, אני הולך לתפוס טרמפים הביתה, אני אעדכן אתכם מה קורה איתי היום בערב.
אתה לא יכול ללכת ככה.
למה?
כי אתה יחף ולובש רק תחתונים-אף אחד לא יעצור לך.

(מה עבר לי בראש כששמתי את המכנסיים בתיק-קיבינימאט).
קח, יש לי זוג נוסף של מכנסיים. קח גם את הפלא-פון שלי. יש פה גם קצת כסף, קח לדרך.
נדבר היום בערב.

וליומן המלא....

כתיבה  וצילומים: גיא גריצמן
עיבוד תמונות: המערכת


רק בצחוק...

שקט משחקים

מדי גיליון נביא כאן משחק און ליין שיגרום לכם לבזבז עוד קצת זמן מול המחשב ובאינטרנט...

והפעם: גם משחקים וגם לומדים.. משחק ערבוב צבעים - פשוט ונחמד, למבוגרים וילדים כאחת: מקישים מספר פעמים על כדורי הצבע וצבע הכדור משתנה . צריך להגיע לכך, שצבע הכדור יהפוך לאותו צבע כמו החישוק ואז.. הופ! הכדור נעלם דרך החישוק  ומופיע כדור בצבע אחר.

 

של מי הילדים?!!!!

זוג אחד כמעט סיים את הליך הגירושין .
לאחר כל התהליך, הם מגיעים לבית המשפט לדיון על חזקת הילדים.
השופט פונה ראשונה לאמא ושואל אותה למה לדעתה מגיעה לה חזקה על הילדים .
האימא עונה לשופט: "כבוד השופט, יש לנו 3 ילדים. אני עברתי 27 חודשים של הריון -סבל נוראי . הקאות וזריקות ובדיקות מתמשכות, צירים בלתי נסבלים ולילות שלמים ללא שינה . ילד אחד ילדתי בניתוח קיסרי, את שני האחרים בצירים מתמשכים של שעות .
אני הינקתי אותם ודאגתי להם, טיפחתי אותם והבאתי אותם עד הלום ".
השופט מתרשם מאוד, אומר יפה תודה, פונה לאבא ושואל גם אותו למה לדעתו הוא צריך להיות זה שיקבל חזקה על הילדים .
האבא חושב ועונה : "תשמע כבודו, כשאתה הולך למכונת פחיות משקה, מכניס חמישה שקלים ויוצאת פחית קולה. של מי הפחית ? שלך או של המכונה ???"

4 שלבים בחיים

להתראות במגזין הבא!

תגובות? הערות? בקשות? שלחו ישירות אלי .

לכל מי שהתלונן על כך שאין תוכן למגזין - תוכן עניינים תמצאו ב"כל המגזינים".
מחפשים משהו מאחד המגזינים ולא זוכרים בדיוק באיזה מהם? השתמשו באפשרות החיפוש שבדף הראשי של הערבה.

     eXTReMe Tracker