|
הזנבנים: הצצה לעולמן של ציפורים חברתיות מאת יצחק בן מוחה  חדש על המדף: ספר לילדים על הזנבנים, אותן ציפורים חברותיות, שמסתובבות אצלנו בערבה - אוהבות את האזורים הצחיחים ונמנעות מהירוקים... יצחק בן מוחה חוקר את הזנבנים כבר שנים רבות ובין שאר "התוצרים", של אותו מחקר זה ספר מנוקד, שפונה בעיקר לילדים (בני 7-9), ומציג בפניהם את הציפור הייחודית והחביבה הזו. עשרה אחוזים מרווחי מכירות הספר - יוקדשו לפעילות עבור שימור בית גידולם של הזנבנים.  איך זה התחיל? יצחק מספר: (הטקסטים מתוך "אחרית דבר" של הספר - שמיועד להורים)
בחורף 2010, עם תואר טרי בפילוסופיה ולא מעט ניסיון בשדה, הצטרפתי למחקר הזַנבָנים בערבה. מאות שעות תצפית, אלפי תמונות וכעבור שלוש שנים, החלטתי לגבש את הידע והתמונות שהצטברו לכדי ספר ילדים (אך בהחלט לא רק עבורם). כוונתי היתה לחשוף את עולמם של יצורים מרתקים אלו לקהל הרחב ובמיוחד לדור הצעיר שהקמנו. עבורו הזכות לפגוש בבעלי-חיים בסביבתם הטבעית הולכת ומצטמצמת.  על זהירות מדעית, רגשות ובעלי חיים הספר חושף את אורח חייהם של הזנבנים תוך כדי תיאור המחקר אשר מתחקה אחריהם. הוא עושה זאת בליווי הסברים ומושגים מדעיים, אך יותר מכול בעזרת עשרות צילומים המתעדים את הפרטים שעליהם נערך המחקר. בכך, למעשה, מומחש אורח חייהן של הציפורים באופן פרטני. זהו, כשלעצמו, המחשה למתודה המדעית שאותה נוקט האֶתולוג (אתולוגיה: מדע העוסק בחקר התנהגותם של בעלי חיים בסביבתם הטבעית) בעבודתו: מַעקב אחר פרטים, הבנת התנהגותם בהֶקשרה הסביבתי-חברתי, ובסופו של תהליך – הסקת מסקנות כלליות על המין  בכל-זאת, הספר הנוכחי אינו שומר אמונים לתיאור המדעי גרידא, שכן הוא כולל תיאורים בעייתיים להצדקה מדעית. תיאורים כגון: "האחד אמיץ ושובב, השני כל הזמן כועס וזועף, ויש גם אחד שפוחד מכל דרור שמתעופף" אינם ניתנים לאישוש מדעי. יחד עם זאת, מן הראוי שנשאל עצמנו: האם בעייתיות זו הופכת בהכרח תיאורים שכאלו למשוללי יסוד, מוטעים או מטעים? הבחירה לבכּר את השימוש בהם מלמדת על אמונתי שצורת תיאור זו יעילה, ואף ראויה. אני סבור כך מכיוון שחוויה רגשית הינה, מעצם טבעה, תהליך פנימי לגבי הסובייקט החוֹוה אותה ולפיכך היא נגישה רק לו בלבד. על כן מתקיים גבול ברור בין עולמו הפנימי של כל אחד ואחד מאיתנו לעולמו הפנימי של הזולת. לצורך העניין, אין זה משנה אם הזולת הינו חבר קרוב או ציפור הנחה על אדן החלון – אנו פשוט חסרים את היכולת להתבונן באופן ישיר בעולמו הפנימי. בהעדר גישה ישירה שכזו, לא נותר לנו אלא להסתמך על דרכים עקיפות כדי להסיק אודות מהות חווייתו הפנימית של הזולת. דרכים עקיפות אלו מסתמכות על דבריו, הבעות פניו, מחוות גופו והתנהגותו. אולם, למעט השפה (וגם זה נכון רק לגבי חלק מבעלי-החיים), שאר הדרכים נגישות גם עבור האתולוג המקפיד לצפות בבעל-החיים במצבו הטבעי. מאידך, ההתעקשות על "ניטרליות מדעית" בתיאור התנהגותם של בעלי-החיים מובילה לתפיסת כל תיאור של רגשות חייתיים כ"דימויים מאנישים" ותו לא. לתפיסה שכזו, כך אני מאמין, יש מחיר כבד: היא יוצרת הפרדה מלאכותית, אנתרופוצנטרית ומתנשאת, בין האדם לשאר ממלכת החי. הפרדה שמביאה .לניכור, להתעלמות ולהתכחשות לצורכיהם של בעלי- החיים  אינני טוען בזאת שלכל בעלי-החיים רגשות זהים לאלה של האדם. זה, ללא ספק, טענה מוגזמת שחוטאת בהאנשה מרחיקת לכת. אולם, בהסתמך על ניסיוני האישי, כמו גם על מחקרים אתולוגיים ופיזיולוגיים, אני סבור כי מינים רבים של בעלי-חיים הינם בעלי יכולת לחוש ולהרגיש תחושות ורגשות, שבמידה כזו או אחרת, דומים ושונים מאלו שלנו. יחד עם זאת, אחרי הכול, ההשוואה לעולמנו החווייתי נותרת האמצעי היחיד לתיאור עולמו הרגשי של בעל-החיים – על כל המגבלות והאי-דיוקים הטמונים בו. על כן, הפתרון שאומץ בספר זה לשם תיאור התנהגות הזנבנים, הינו שימוש זהיר בדימויים מעולמנו הרגשי-אנושי, תוך כדי הכרה במוגבלותם של תיאורים אלו. כולי תקווה שקוראי הספר ישכילו לקרוא בו ברוח הדברים הללו.  עדכון: 27/7/2015 |
|