"כל הערבה"
עלון אינטרנט מקוון

גליון מס' 18
2.10.2005

ושוב מתחילים את השנה בחודש חגיגי שכולו חגים. תחילת השנה והחגים מביאים איתם קצת משב רוח של סתיו ואת תחילת עונת התיירות העיקרית אצלנו בערבה,  ולכבודה אנו מקדישים את המגזין לתיירות בערבה.

מה עושים התיירים בערבה? כמו בכל מקום, מטיילים, מבלים אבל גם אוכלים וישנים, בלי זה אי אפשר.. לכן תמצאו במגזין משהו מזה ומשהו מזה:  לאחרונה נפתחו לאורך כביש הערבה מקומות רבים בהם ניתן לסעוד.  למבקר המבולבל וגם לדיירי הערבה הקבועים בדקנו את כל המקומות הללו  ועל כולם תמצאו פרטים שימושיים במגזין.

מקומות לינה יש רבים בחדרי אירוח מושקעים ונוחים, אבל אנחנו בדקנו דווקא את האפשרויות הפחות שגרתיות, גם לקראת סוכות הקרב ובא - היכן אפשר ללון בסוכות או בחיק הטבע ולהתמזג עם הנוף שמסביב.

זאת ועוד: תיירות - לא רק אצלנו - תמצאו תאור של הכנת רסק עגבנות בחבל פיאמונטה היפהפה באיטליה.

בחשיפת יתר הפעם משהו יוצא דופן: תחרות צילום ולא סתם צילום אלא סלולארי. כולם מוזמנים להשתתף!

נכיר את חנה בלאו בפן לא מוכר, נגלה מה הייתה הפשלה הגדולה של פרופ' יצחק ארנון, נקרא בקורת על הצגת ילדים שהגיעה אלינו, נפגוש ביצירות מתחומים שונים של אנשי הערבה...

ומה עוד?? הרבה מאד.. חבל על הזמן, התחילו לגלול..

שתהיה שנה טובה, מועדים לשמחה וסתיו נעים - בערבה ומחוצה לה!

עריכה:
גילה טל  - "אינטרנט ערבה"

עורכת משנה: אסתי סלע
 

תמונת השער

נוי :" אבא יש לך עוד זרעים?.......
אבא דני: ??"!*^............
נוי :" כי אני רוצה עוד אחים"....

רשמה: אורית אביבי מפי נוי אביבי
 

אבא גיא לב והילדה רוני לב שותלים פלפל.

צילום: ענבל לב /עין יהב 

פינת החמשיר והשיר

כְּשֶׁיְּלָדִים בַּתַּחֲנוֹת עִם מַבָּט מְאֻכְזָב
וְעַל סְכָכָה מֶסֶר שֶׁל הַצְלָחָה נִכְתַּב -
אֲנִי קְצָת מְחַיֶּכֶת
מְבִינָה וְתוֹמֶכֶת
וְיוֹדַעַת שֶׁזֶּה הַסִּימָן שֶׁכְּבָר סְתָו.
 

חדשות בתמונות

משכמם ומעלה...
 

פרקט חדש נחנך באולם הספורט בספיר. על הפרקט החדש זכינו לראות משחק שלא בכל יום נראה במקומותינו: שתי קבוצות מליגת העל: קבוצת "בני השרון" נגד "כלל ביטוח רמת השרון"  והרבה מפורסמים.  התוצאה בסיום המשחק: 86:93 לטובת בני השרון.

אמא מקומית

הקטנצ'יק שלנו מתחיל להיגמל. לא תכננו את זה מראש, אבל ברוח הזמנים והיות שמלכת הגן היפה מסתובבת בתחתוני ברבי מ-ד-ה-י-מ-י-ם גם קטנצ'יק רוצה להוריד את טיטולי פו הדוב התינוקיים.

מצוין, כולנו התרגשנו.

הבעיה היא שמערכת הניקוז של הפעוט עובדת על תדרים אחרים לגמרי ממה שהכרנו. באופן קבוע חמש דקות אחרי שמתיישבים לאכול, שבע דקות אחרי שנכנסים לאוטו וכל עשר דקות מרגע שהוכרז על שעת ההשכבה – יש תוצרת המחכה להתפנות. לפעמים אין בכלל תוצאות, אך מאחר ואנו הורים מסורים המנסים לפתח את בטחונו העצמי ואת אמונו בממסד (אנחנו), אנו מקפידים לרוץ אתו בכל פעם שהוא מכריז בעיניים נוצצות: אני צריך פיפי! לחדר הקטן ההוא.

עוד בעיה – הוא עדיין לא הפנים את רזי האינסטלציה הגברית ונוהג לרסס בחדווה את כל מה שעומד בדרכו. עוד בעיה – אחותו הגדולה צופה במתרחש בחשדנות, ובכל פעם שאחיה רץ בצהלות לשירותים, גם היא רצה אחריו ותובעת את מקומה על האסלה. בטון עוין היא והחלה לבוא בתביעות: למה את לא אומרת לי כל הכבוד כשאני עושה קקי? למה את לא מוחאת לי כפיים גם?

כך שאבא ואני מבלים, למעשה, את מרבית שעות הפנאי שלנו באותו חדרון מלא משמעות. מורידים תחתונים, מרימים אותה, מעמידים אותו, מנגבים, מלבישים, מורידים מים, גם הוא רוצה להוריד, שוטפים ידיים, מנגבים ידיים, עוד פעם פיפי, היא נעלבת וגם רוצה תשואות נרגשות, הוא מבקש שנבדוק את התוצאות ונגיב בהתאם, אנחנו מריעים לשניהם עד שגרוננו ניחר.

בין לבין אנחנו רצים לסירוגין להעביר ויש מהיר בחומר מחטא בניחוח הדרים על כל הציוד המקצועי, זורקים ערימות של תחתוני ספיידרמן מיקי מאוס למכונת הכביסה וחוזר חלילה. ועוד לא דיברנו על הטיולים הליליים.

אז אם אתם צריכים אותי, אל תטרחו, אני בשירותים.

אמא מקומית / ערבה

רגע של נוסטלגיה

על האורחן הראשון בעולם ואיך הפכה הצרה לתקווה.

בפי הבדווים נשא עין-יהב תחילה את הכינוי עין-וֶיבֶּה – עין צרה צרורה.
מסורת הבדווים מספרת כי לכאן הובא לקבורה נבי הארון, הוא אהרן הכהן אחי משה, אך הוא לא נח בשלום על משכבו בשל קולות הגרגור העולים מגרונות הגמלים הרבים המתקבצים אל המעיין. על כן החליט לעבור מכאן דרומה, אל ביר מליחה- טובה (בלשון הדיבור, ביר מניחה באר מנוחה של היום). לא לפני שהכתיר את מקום קבורתו הראשון בשם הגנאי עין-ויבה.
לזכות שמו הערבי של המקום ייאמר כי הוא שהוליד בלב דוד בן גוריון את ההחלטה לעברת את כל שמותיהם הערביים של העצמים הגיאוגרפיים בנגב.
 

הערת המערכת: כיוון שהפירוש מעניין ולא היה ידוע לנו, גם לא מצאנו כל סימוכין אחרים למקורו, ובירור עם ערבים ובדואים לא העלה דבר - אינם מכירים את המילה, טרחנו ואיתרנו את כותב הספר, יהודה זיו. הוא ציטט עבורנו את הפירוש מתוך מילון עברי ערבי (בעריכת אברהם שרוני, הוצאת מ. הביטחון 1987):
וֶיבֶּה - קריאת צער, אסון, בזיון, חרפה, צרה..  
שימו לב שמשמעות השם העברי היא הפוכה לחלוטין: עין יהב - מעין התקווה..

חברי קבוץ מעיין ברוך ביקשו להעמיד את המונח החדש על דיוקו המדעי לכאורה ונקטו כתיב משלהם:
אורחאן, מין אנדרוגינוס עברי-ערבי – בלי הגרש הדרוש במילה ח'אן הערבית.

מעובד מתוך:
רגע של מקום- סיפורים מאחורי שמות / יהודה זיו  - הוצ' צבעונים/ירושלים 2005 (עמודים:294-295).
תודה לרותי סלע מספריית סמינר הקיבוצים על החומר.
תודה ליהודה זיו על ההבהרה לגבי השם המקורי של עין יהב.

שלום כיתה א'

לכל התלמידים החוזרים לחבוש את ספסל הלימודים
אך במיוחד לקטנים שזו להם שנתם הראשונה -
שנה טובה ובהצלחה!
 

נוי :" אמא אני יודעת איך להתחמק מכיתה א'!!"
אמא:" איך מתחמקים מכיתה א'?"
נוי:" אי אי כואבת לי הבטן!!!!!"....................
 

התחלה של פיצה איטלקית...

בצפון איטליה הגידול הנפוץ הוא הגפן – כל מדרונות ההרים הרבים מכוסים גפנים. הגפנים מטופלים ידנית, משימה לא קלה: רבות מהן שתולות במדרון – פשוט קשה לעמוד בין השורות .. עונת הבציר היא בתחילת ספטמבר, תקופה עליזה ביותר במחוז קונאו (Cuneo). בסוף אוגוסט, רגע לפני, כל הגפנים עמוסים לעייפה ומצפים בקוצר רוח לבוצרים.

איך מכינים?
מרתיחים את העגבניות ב"פיילה" גדולה ואז שמים אותן בארגזי פלסטיק גדולים לזמן קצר, כדי לנקז את הנוזלים וליבש אותן מעט. את העגבניות שהתרוקנו ממרבית הנוזלים, טוחנים במטחנת יד שמשכילה להפריד את הקליפות והגרעינים ומייצרת דליים של רסק. בבקבוקים קטנים ושמנים שמים כמה עלי בזיליקום (מהגינה כמובן) וממלאים אותם בעזרת משפך.

עכשיו מגיע שלב ה"פיקוק": אנה קונה פקקי ברזל רגילים, אותם היא מניחה על פי הבקבוק ואוטמת אותו היטב בעזרת מכשיר מיוחד לכך. (לא תמיד מצליח בניסיון ראשון אבל עם קצת עזרה של אלברטו והפטיש המשימה מוכתרת בהצלחה) אלברטו אוסף את הבקבוקים הפקוקים ושם אותם שוב בפיילה להרתחה. התהליך גורם לעיקור של הבקבוקים ומונע קלקול של הרסק במשך זמן ממושך מאד. כל החורף הקר אנה ואלברטו נהנים מפרי עמלם ואין להם צורך לקנות עגבניות או רסק.
 

עבודת צוות

גם לכם יש סיפור מצולם מטיול בארץ או בעולם? נשמח אם תשתפו אותנו!

סיפור וצילומים: המערכת

"מלונות מליון כוכבים"

נכון להיום יש בערבה התיכונה  175 חדרי אירוח, אבל לא על כך אנחנו מספרים הפעם. מי שרוצה דווקא לנצל את מזג האוויר הכל כך נעים בעונה זו, לישון תחת חופה של כוכבים ("מלון מליון כוכבים" בפי אנשי רשות שמורות הטבע) אם מפאת אידיאלים או אולי בשל חסרון כיס.. גם לו יש פתרון. יורם חמו מפרט לנו את החניונים ומקומות הלינה המוסדרים באזורנו.

בנוסף וגם לקראת סוכות - אנחנו מביאים בפניכם גם את מקומות הלינה ב"זולות" או בסוכות: ליהנות מכל העולמות.
 

שימו לב, כי חל איסור על לינה והדלקת מדורות במקומות אחרים בשטח, מלבד החניונים המוסדרים. כאשר אתם מבקרים בערבה, עזרו לנו לשמור על הטבע! סעו רק בשבילים המסומנים, אספו את האשפה ועל תשאירו אותה בשטח. מלבד בחניון נחל פארן ובפארק ספיר,  אין בחניונים שרותי פינוי אשפה.
חניוני הלילה מסומנים בשילוט ובסידורי אבנים.

עוד לידיעת המטיילים בערבה (בעקבות מקרים שקרו): רכב שמושאר בשטח ללא השגחה צפוי לפריצה. ההמלצה ליוצאים לטיולים רגליים היא: לחנות בתחנות מידע, או להשאיר שמירה על הרכב.  פרטים נוספים במחלקת תיירות  ערבה.
 

2. חניון נחל פארן (באר אשלים). במקום מכולת אשפה  ומים זורמים

3. חניון הר כיפה

4. חניון נחל מרזבה

5. חניון נחל צבירה

6. חניון נחל צין

7. חניון מעלה עקרבים

8. חניון דרך הבשמים (מואה)

9. חניון הר משא

10. פארק ספיר. במקום אגם, מדשאה, שירותים, מים זורמים, גן משחקים לגיל הרך.

מצורפת מפה תיירותית של האזור, עם סימון מיקום החניונים והסוכות.
 

1.  ראס השיטה באזור נחל גידרון בחצבה

מידע : יורם חמו / ספיר (רשות שמורות הטבע), מחלקת תיירות ערבה תיכונה.
צילומים: חאן אבירן, חאן דרך הבשמים: פרדי נפתלי / חצבה  צילומים נוספים: המערכת

לפרטים נוספים: מחלקת תיירות ערבה תיכונה 1800-225-007

תמונות מספרות

יצא לכם צילום מיוחד במינו?  שלחו אלינו!

רק בערבה...

יש מושגים שאין בשום מקום אחר בעולם.. רק בערבה.
מדי גיליון נביא מושג - ותמונה.

מחכים לתוספות שלכם: איזה מושגים אתם מכירים - שהם "רק בערבה"?

"סיפור ערבה"

צילום תמונת קניון: ניר לסמן,  תמונת פארק ספיר: גילה טל
דוגמן: עוז עובד. עיבוד תמונה: ערן לובינגר

"פליטת פה"

"פליטת פה" - פינה בענייני לשון: טעויות נפוצות, הצעות ומידע.
אתם מוזמנים לשאול ולהציע בעצמכם - נפרסם וגם נשתדל לענות. 
 

 חנה בלאו /עין יהב
צילום: משפחת טנא עורכת עונג שבת / אסתי סלע

יוצרים בערבה

חשיפת יתר

והפעם משהו שונה - במקום להציג במדור זה צלם כפי שאנחנו עושים בד"כ - נציג בפניכם אירוע מיוחד במינו של צילום :
 

תחרות צילום - "זום ערבה"
 

החברה לפיתוח מכריזה על תחרות צילומים דיגיטאליים של הערבה . כל הצילומים בתחרות יצולמו במצלמה של טלפון/מכשיר  סלולארי  ורק באזור הערבה: מיישובי כיכר סדום עד לפארן בדרום.
 

התחרות פתוחה לתושבים ואורחים בערבה כאחד. תקנון התחרות וכל הפרטים בדף המצורף.
 

טעם של ערבה

פרויקט מיוחד לקראת תחילת עונת התיירות בערבה - אוכל על הדרך בערבה התיכונה

בין אם אתם דיירים קבועים בערבה, אורחים חולפים בדרך לאילת או דיירים זמניים במקומות הלינה ובצימרים הרבים שהערבה מציעה - ודאי שמתם לב שחלו שינויים בצידי הדרכים: היום יש הרבה יותר מקומות בהם ניתן לאכול.  מערכת "כל הערבה" בדקה עבורכם איפה אפשר לאכול מה. חשוב לציין, שהכתבה (המפוזרת לאורך המגזין) אינה מקיפה את כל שירותי ההסעדה והמזון בערבה, אלא רק את אלו שפתוחים בשעות קבועות ונמצאים לאורך כביש הערבה.

בתאבון!

כשמגיעים מצופר – המסעדה משמאל לכביש - מספר ק"מ דרומית לצופר. המסעדה הייתה בעבר סככת אחסון למטוס, וליד המסעדה עדין קיים מסלול למטוסים קלים
המקום נעים ומזמין, אבל כדאי להשקיע קצת יותר מחשבה בגירוש זבובים..
כל יום אחה"צ מתכנס במואה הפרלמנט של צופר (אייל פוליקר, מן המשתתפים הקבועים בפרלמנט, כבר ספר לנו על כך בבלוג שלו)
יוזמה חדשה של ארנה גדיאל: מועדון קריאה שיתכנס במסעדה מספר פעמים בשנה לדיון על ספר, על פי פרסום מקדים. חולק דף בישובים לגבי הספר הראשון. חפשו את הספר בספריית הישוב.

אילת טל וארנה גדיאל

תפריט: מיוחד (למשל: סטיק יען..)  אך פונה לקהל מגוון  (מציעים גם תפריטים גם לילדים וצמחונים).
TAKE AWAY – יש. למוסדות באזור ולבקשת סועדים.
מידי חודש מנות חדשות והפעם:  קלמרי.

סועדים: רבים מגיעים וגם חוזרים מהאזור,  ורבים אחרים עוברים בדרך ונכנסים (המקום מאד בולט)
 

עוד תמונות מספרות

אני רוצה לשתף את קוראי המגזין בחוג שייט תחרותי המתקיים במועדון השייט Team Israel בהרצליה.
המועדון מחזיק סירות תחרותיות מדגם melges24 ומכשיר צוותים להשטת הסירות כצוותים תחרותיים.

במועדון 9 צוותים, חלקם המתאמנים באופן אינטנסיבי, חלקם באופן רגוע יותר.

בין הצוותים ישנו צוות אחד מיוחד במינו. הוא נקרא צוות 'ערבה'.
אנשי הצוות הם:
אילת טל מצופר - הגאי הסירה וטקטיקן ראשי
ניצן איזיקסון מעין יהב - מפעיל מפרש ראשי,
שי סימון מצופר - טרימר (מפעיל מפרש חלוץ + ספיניקר),
שרה הוך מגבעתיים - פיאנו (מפעילת מפרש ספיניקר וציוד בקדמת הסירה)
ואנוכי - ממלא מקום על בסיס מקום פנוי, כאשר חסר איש צוות לאימון / תחרות קוראים לי.
 

שוב צל"ש!

רוני סלוין מעין חצבה היא לא טירונית ברכיבה על סוסים (אם כי בקרוב טירונית בצבא.. ) כבר שמענו על הצלחותיה לפני שנה, והשנה שוב - רוני קוטפת פרסי ארד, כסף וזהב באליפות איטליה לסוסי קווטר  ומשם - היישר לגרמניה לאליפות אירופה, שהתקיימה ב-18-28.8.05. בתחרות השתתפו כ-700 סוסים.
במקצה showmanship בו התחרתה רוני עם הסוסה קייטיטיים (KattiTime) השתתפו 18 מתמודדים.
ורוני זכתה במקום ראשון  ו"התקווה" הושמעה בפעם נוספת בגרמניה!
ראוי לציין, כי זו הפעם השלישית ברציפות שרוני זוכה באליפות אירופה.

ומה הלאה? רוני מתגייסת לצבא בסוף אוקטובר. היא אמנם קבלה הוגדרה כ"ספורטאית פעילה" מה שמאפשר לה לצאת מהארץ ל90- יום, אך עדין לא ברור אם תוכל להתחרות גם בשנה הבאה.

לרוני - איחולי הצלחה בצבא ובהמשך הדרך!

ראיון: המערכת
צילומים: צלם התחרות בגרמניה.

ככה זה התחיל

תחת כותרת זו יובאו בפניכם מושגים ואירועים מתולדות החקלאות בערבה.
אנו מקווים שתמצאו בכך עניין. נשמח לקבל דיווחים דומים מהארכיונים בישובים.

כתבה זו מתחילה משיחה עם רבקה אופנבך מהמו"פ שספרה לי על פגישה שהייתה לה השנה במרץ בערבה עם חוקר בדימוס של מכון וולקני ד"ר יואל לשם במסגרת ביקור שערך בתחנת "זהר " בכיכר. במהלך השיחה נשאלה שאלה ע"י יואל האם מוכר לרבקה השם יצחק ארנון? להפתעתה של רבקה התברר שפרופ' יצחק ארנון , בן ה – 94, שהיה מרצה שלה בפקולטה לחקלאות, מתגורר ונמצא ברמת גן.

יואל, שעבד עם ארנון, סיפר לה, כי בספרו של פרופ' ארנון שיצא בשנת 2000 "חיי עם צמחים ועם חקלאים"- זיכרונות של אגרונום בפלשתינה , בישראל וברחבי העולם, אחד הפרקים מוקדש לערבה. היא גם סיפרה לאמנון נבון, אשר למד מספרו (השמור איתו עד היום) בבי"ס החקלאי, על האיש וסיכמנו שנסע לראיין אותו על הפרק בחייו המתייחס לערבה. רבקה עוד הצליחה לרכוש את הספר שרכישתו אפשרית רק מביתו ואף לקבל הקדשה חביבה בגוף הספר מהאיש: "לרבקה , חיי עם צמחים, עם חקלאים ותלמידות נחמדות!". שבוע לאחר קבלת הספר נפטר פרופ' יצחק ארנון ולא זכינו לראיין אותו. לדברי רבקה, הספר מאד מרתק ומספר פרקים על איש יקר המתאר את חייו ממלחמת העולם הראשונה ועד צאתו לגמלאות, מספר פרקים על החקלאות לפני קום המדינה ואחריה.

מקריאת הפרק על הערבה החלטתי לפרסמו במגזין המקוון ולא אתעכב על התיעוד ההיסטורי הקשור לאזור שלנו אלא אביא בפניכם את מסקנותיו של החוקר יצחק ארנון ז"ל, שהיה סגן מנהל התחנה לחקר החקלאות ברחובות שהפכה לפקולטה לחקלאות, גם הוא, כמו רבים אחרים לא האמין שחקלאות כה מפותחת תתפתח בערבה. לפרק הזה קרא: "הפשלה" הגדולה.

עם השלמת "מבצע עובדה" ב- 1949 וכיבוש העיר אילת נתבקש פרופ'  יצחק ארנון ע"י שר החקלאות דאז חיים גבתי לערוך סקר בערבה ולבחון את האפשרות לבסס שם חקלאות בת קיימא. הבדיקה הקיפה דרך ארוכה מבאר שבע עד אילת דרך ביר אסלוג' (ניצנה) – בית אשל – דרך הנפט – המכתש הגדול – מעלה עקרבים- עין חוצוב – עין יהב – עין רדיאן (יוטבתה) וגם בחלק הצפוני של הערבה – מעין חוצוב לערבות סדום וים המלח. ובעקבותיה הייתה התשובה לשאלה: "האם ייתכן ייצור חקלאי בערבה"? שלילית.
 

גידול עגבניות - אז והיום
 

אין תקווה לחקלאות.
"אלה היו נימוקי: בחיפוש אחרי קרקע חקלאית מצאנו שטחים עצומים של אבני "חמדה" שבהם לא יכול לצמוח אפילו עלה של עשב. מקורות המים המעטים שמצאנו היו ברובם בלתי מתאימים להשקיה, ללא קרקע וללא מים, לא הייתה אפשרות לקיים חקלאות אפילו אילו היו מוליכים מים מהצפון, או אילו התגלו מקורות מים מקומיים, ניתן היה ,לדעתי, להכשיר לחקלאות רק נאות מדבר מבודדות אחדות או מעט שטחי ביצות, וגם זאת בתהליך ממושך ויקר של הדחת מלחים, של ניקוז ושל שיקום הקרקע. שיטת ההשקיה היחידה שעמדה על הפרק באותה תקופה הייתה הפעלת ממטרות . באקלים החם והיבש של הערבה, כרוכה שיטה זו לא רק בהפסד עצום של מים אלא גם בצריבת עלים קשה, בקיצור: אין שום תקווה לחקלאות.

הבידוד הגיאוגרפי של הערבה, העדר שוק מקומי לתוצרת חקלאית והוצאות הובלה יקרות היוו מכשולים
נוספים להתיישבות. לביסוס הערכתי השלילית הבאתי טיעון שהסתמך על כך כי בעוד אנו מוצאים שרידים ארכיאולוגיים מרובים המעידים על קיום חקלאות מתוחכמת ומבוססת בהר הנגב בעבר, לא מצאנו אף לא סימן אחד לקיים יישוב חקלאי בערבה. לא ניחנתי בדמיון עשיר וביכולת לחזות התפתחויות בעתיד, אני רגיל לבסס את דעתי על עובדות, על הגיון ועל הכרת הטכנולוגיות הקיימות. בדיעבד התגלתה דעתי, שכה היטבתי לנמקה כמוטעית וכשגויה."

מיון תוצרת - אז והיום
 

נבואה שהתבדתה.
בגלל סיבות גיאופוליטיות, החליטה ממשלת ישראל כי יש ליישב את גבול ישראל-ירדן הארוך. למרות הקשיים הטכניים והבעיות הכלכליות הוקמו היישובים הראשונים בערבה קודם שבעיות קיומיות מצאו את פתרונן. כצעד ראשון פתרו התושבים את בעיית העדר קרקע ע"י כיסוי החמדה בשכבת חול בעובי של כמטר אחד ששימש כבית שורשים לגידולים. חול נמצא בשפע בדיונות שעל הגבול.
(אמנון נבון מעיר: כאן לא מדייק פרופ' ארנון, ציפוי הקרקעות החל שנים רבות לאחר תחילת ההתיישבות בערבה לאחר שנוצלו כל הקרקעות הטובות. בכל הקיבוצים שטחי העיבוד ללא ציפוי ובמושבים פחות מחצי מצופים. עובי הציפוי כחצי מטר)
 

שינוע תוצרת - אז והיום

הניסיון לפתור את בעיית המים היה פחות מוצלח. הסתבר שההשקיה בהמטרה הייתה בלתי יעילה ואת הפתרון המהפכני הביא עימו המהנדס בלאס – אבי שיטת השקיה בטפטוף. (כתבה בנושא ב"כל הערבה" מס ' 3 . מתאריך 17.6.2004 ותוספת בגיליון 4 מה- 24.6.2004).
יצחק ארנון מספר, כי שיטת הטפטוף לא צלחה בתחילה, כי הטפטוף נסתם בשורשי הצמחים, עד שהגה אחד החקלאים (שאת שמו אינו זוכר) את הרעיון לשים את הטפטוף על האדמה ולא לטמון אותו בתוכה - מה שפתר את הבעיה.. ואת ההמשך אנחנו הרי יודעים.

(רבקה אופנבך מעירה: בספרו של שמחה בלאס "מי מריבה וזעם" מדווח שמחה כי האיש ש"הוציא את הטפטוף מחושך לאור"  הוא דווקא יהודה זוהר - לא חקלאי, אלא מדריך חקלאי לקרקע ומים. נראה שמראהו של יהודה זוהר כשל פלח, השאיר על פרופ' ארנון את הרושם שחקלאי הוא!  אגב, תחנת הניסיונות "זוהר" בכיכר סדום של מו"פ ערבה נקראת על שמו של יהודה זוהר ז"ל. )
 

השקיה - אז והיום

כיום מהווה הערבה כעין חממה ענקית טבעית והיא הספק העיקרי לצריכה מקומית וליצוא, של גידולים רבי ערך מחוץ לעונת הגידול המקובלת שלהם. בניסוי שדה הופקו יבולים של עגבניות חורף בשיעור 5.8 טונות לדונם, בהשקיה בטפטוף לעומת 3.6 טונות לדונם בהמטרה, כלומר גידול בשיעור של 63%. (אמנון נבון מעיר: ההבדל היה פי 3 ויותר)

זריעה ויבול בצל באזור בו אין תקווה לחקלאות...
 

אני מודה ומתוודה שאני מאושר שההערכה המוטעית שלי הפכה ל"פשלה" המקצועית העיקרית בקריירה שלי, וחקלאות משגשגת התפתחה בערבה למרות תחזיותיי הקודרות. דוגמה מאלפת זו ממחישה את הגישה שאימצתי במשך כל שנות עבודתי, שבה חקלאים, ביוזמתם ובכושר המצאתם, משלימים את עבודת החוקרים והופכים רעיונות מופשטים לפתרונות מעשיים". 

וכמעט באותו עניין...
על הקשר בין המדריכים/חוקרים שלנו עם החקלאים ביישובי הערבה יצא לי לשוחח לא מזמן עם מספר מדריכים. מסתבר, שישנן שאלות המופנות למדריכים והן עוברות מדור לדור כלשונן. ישנם חקלאים שמתחדשים ללא הפסקה וישנם גם השמרנים . כן, יש עדיין בינינו כאלה שחושבים שהם המציאו את הגלגל ובישוב אחד, שלא אנקוב בשמו, אפילו את האש... ויש גם כאלו ששואלים רק: " מה השעה אצלך"? .

לחקלאים החרוצים והיוזמים ולמדריכים שממציאים לנו פטנטים - ברכות!!!

מתוך הספר "חיי עם צמחים ועם חקלאים"
 

חקרה וכתבה: אסתי סלע
צילומי חקלאות באדיבות ארכיון עין יהב
ממטרות בשדות צופר: ארכיון הקק"ל

ערבה מתבגרת ומתגברת

בשקט בשקט מתארגנת לה קבוצה של יזמות חברתית קהילתית. הקבוצה מתכנסת מדי שבועיים במתנ"ס, בהדרכתה של אתי יריב מחברת המתנסים, שיש לה ניסיון רב בהפעלת קבוצות דומות ברחבי הארץ. חברי הקבוצה מיועדים להיות "הגרעין" שיפעיל את האוכלוסייה בכל הערבה והרעיון הוא שהאנשים ייקחו יוזמה ויצרו פעילויות שימלאו את ה"חללים" הרבים שנוצרו עם ההתבגרות והפרישה ממעגל העבודה והעיסוקים. דוגמא לכך ניתן לראות ברמת הגולן, גם שם הפעילות מקיפה אזור גיאוגרפי גדול ומגוון של אנשים.
זהו רק המפגש השני (מתוך 10 מפגשים ) , כך שהדברים עדין לא ממש מגובשים אבל קיימת פעילות נמרצת והרבה התלהבות ונכונות.

 נתי - משתתפת פעילה בתוכנית -  מעלה על הכתב את תחושותיה בנושא.

משתתפי הסדנה בפעילות
 

ברצוני לשתף אתכם בהרגשתי לגבי סדנה שאני עוברת בימים אלה, יחד עם קבוצת אנשים נציגיי כל יישובי הערבה התיכונה. הסדנה נועדה להקים גרעין שיעסוק ביזמות חברתית לגיל השלישי. דף זה הוא קטע מהיומן שאני כותבת עכשיו.

אפשר לומר שאני מרגישה שנכנסתי לעידן-חדש בערבה. עוד חודש ימלאו לי ששים ושבע שנים. בשנה שעברה בזמן הזה, שאלתי את עצמי, "טוב ניצחתי את הסרטן, אבל מה אני עומדת לעשות עם חיי כדי לשנות ולהתחדש?"
בשנה וחצי האחרונות מאז שניצחתי את הסרטן, הייתי בחיפושי דרך למה שאני רוצה לעשות עם ההזדמנות החדשה שנתן לי אלוהים. לשוב לחיי הקודמים שלפני המחלה, כבר לא סיפק אותי, או נכון יותר לומר שאולי חלק מהסרטן נבע אצלי, מחוסר במשמעות חדשה בחיי. למודעות הזו הסב את תשומת ליבי, פרופסור שוהם ששאל אותי, תארי לי איך מתנהלים חייך בערבה. הוא החדיר לתודעתי שהחיים לפני הסרטן לקו במשהו שהיה חסר לי. מה שהרגשתי באותו רגע, שמה שהיה חסר לי בערבה היה החלק החברתי, הרוחני והתרבותי.

לפני שמונה שנים כשהגעתי לערבה, הייתה ערבה שונה, יותר סגירות ושמרנות, היום בערבה יש יותר פתיחות מכל הבחינות. המודעות בערבה מתחילה לצעוד בצעדים גדולים לעבר הקדמה החברתית. זה עתה אני באה מסדנה לגיל השלישי שיזם אבנר מנהל המתנ"ס החדש שהגיע לא מכבר לערבה.

הסדנה הייתה מאלפת, מודעות חדשה של יזמות חברתית, בהנחייתה המקצועית של אתי יריב, בדיוק תפור בשבילי. כול אותם דברים שהתלוננתי עליהם, וחשבתי שרק אני משתעממת בערבה, מסתבר היום שיותר ויותר אנשים, מודים שבגיל השלישי, אחרי שגמרנו את מהתלות החיים, חסרים לנו אותם חלקים שהזכרתי. חזרתי הביתה מאושרת, סוף סוף יש עם מי לדבר, לתכנן ולמלא את הצורך האנושי שלנו להיות בפעילות חברתית. מה שצוין ע"י החברים בקבוצה, שככל שמתבגרים מתנתקים מהצורך "שומר-חיים" זה. המתבגרים של הגיל השלישי בערבה, הקימו זה עתה גרעין של יזמות חברתית, וזה מרגש אותי להיות חלק מהצוות הזה.
 

אתי יריב (מימין) מדריכה את המשתתפים
 

נתי בר שלום / ספיר
צילומים: המערכת

טעם של ערבה

מה זה בכלל קומידה? מסתבר, שבספרדית קומידה פירושו "אוכל".
המקום היחיד בו ביקרנו שאינו ממש על הכביש אלא מעט הלאה, בתוך אזור התעשייה של ספיר, מה שמהווה לפעמים קצת בעיה מבחינת העוברים ושבים שלא מבחינים במקום. שלטי פרסום שניסו לשים הורדו, כך שאין הכוונה למקום. כדי להגיע יש להיכנס לאזור התעשייה של ספיר, ולפנות ימינה.

צ'רלי בן נעים - אוכל ביתי ופלאפל
 

כשבקרנו במקום השעה הייתה אחרי 15:00 – לאחר שעת הסגירה - צ'רלי חיכה לנו במיוחד - לכן המקום היה ריק מסועדים.
המסעדה בתוך מבנה תעשייתי, בפנים המקום מושקע, נקי ומטופח.  בכניסה מפוח אויר להברחת זבובים – בניה עצמית של צ'רלי. בחוץ: דרוש פיתוח סביבתי (צמחיה, תאורה)
המסעדה כשרה למהדרין, גם אינה פתוחה בשבת (היחידה מבין המקומות שבדקנו שיש לה תעודת כשרות)
העובדים במקום: מבני המשפחה של בעלי המקום.

משיחת מכחול

התמונות "אפריקה"  צוירו ב-1995 לאחר טיול באפריקה.
הטכניקה: שמן על קנבס.

טעם של ערבה

קשתות הצהובות והשלט הגבוה של מקדונלד'ס בולטים למרחק רב, במיוחד בלילה , כאשר הקשתות מוארות.
את פנינו קבלה מנהלת הסניף שרית כהן העובדת 6 שנים ברשת. עין-יהב הוא הסניף הרביעי שהיא מפעילה. זהו סניף ראשון מסוגו בארץ הכולל את כל האפשרויות של מקדונלד'ס :מסעדה, בית קפה ו- MacDrive. (בתחילה גם ארוחות בוקר אבל כבר לא..)
 

כל העובדים בסניף "יובאו" ממרכז הארץ ומתגוררים בספיר, אך בהמשך יש כוונה לקלוט עובדים מקומיים.
מה ההבדלים לעומת בורגראנץ – התעניינו. שרית מציינת את השרות וטעם המזון שלדעתה טובים יותר וגם את נושא התזונה הנבונה במקדונלדס.

שנה טובה!

שאלה:
שאלה ששואלים תמיד (שוב ושוב) היא, מדוע בעצם החוקים והמצוות אינם מתעדכנים עם השינויים והקדמה. הדוגמא שתמיד נותנים היא הדלקת אור – שהייתה פעם עבודה קשה והיום אינה עבודה כלל ועיקר ובכל זאת נחשבת למלאכה שאסורה בשבת.

תשובה:
השאלה מאוד חשובה ותשובתה בעייתית. אך לא אתחמק. הבעיה בהלכה איננה אם הדבר קל או קשה אלא אם הדבר מותר או אסור. וכך גם בעניין שימוש החשמל בשבת.
לצערנו הרב גילוי החשמל נעשה בזמן שהיהדות כבר הייתה מפולגת בין זרמים, ולכן הקבוצות האורטודוקסיות (הדתיים בלשון העם) במרכז ומזרח אירופה היו במגננה והלכו לפי הכלל שקבע ה"חתם סופר" חכם קיצוני ממוצא הונגרי-סלובקי ש"חדש אסור מן התורה". מאז הקביעה הזאת מקבעת את התפתחות ההלכה. ההלכה כשמה כן היא, זה דבר דינמי ש"הולך" ולא קופא. אך השכל הישר השתבש קצת במאתיים השנים האחרונות. היה בסוף המאה ה-19 רב גדול וחכם בליטא ובלרוס שכאשר שאלו אותו מה עם החשמל, תשובתו הייתה פשוטה: "זה דבר חדש ומותר לעונג שבת". כלל פשוט ומקסים. לעונג שבת מותר, כמובן שלא לעבודה ולבישול ועוד מלאכות אסורות, אבל כדי להוסיף על העונג של יום המנוחה מותר. לצערנו דעתו נשארה במיעוט וכל עולם ההלכה הפך את השימוש בחשמל ל"נושא" של התנגשות בין מסורת לשינוי.
 

אשמח מאוד לבוא ללמד שעורים על יהדותנו הנצחית בעולם של תמורות.
בימים קשים אלה נתפלל כולנו לשלווה, שלום ושקט.

שבת שלום
הרב שמואל שיש

הקוראים מוזמנים לשלוח אלינו שאלות בנושאי יהדות ומסורת - נברר ונפרסם!

סופר שנוזל

 מן המגירה

יערת הדבש/עידן
עיבוד תמונה: ערן לובינגר

טעם של ערבה

פרויקט מיוחד לקראת תחילת עונת התיירות בערבה - אוכל על הדרך בערבה התיכונה

גמלידה  - מסעדה באוהל אירוח ליד מנחת עין יהב

.מה הקשר בין המסעדה לגמלים? אין הרבה קשר, מעבר לזה שהמסעדה נמצאת במקום בו הייתה פעם הגמלידה והשם נדבק...(קיימת תוכנית להעברת המסעדה למצד חצבה שליד עיר אובות, אך כנראה לא בטווח הקרוב).
המסעדה במבנה יוצא דופן: אוהל גדול, מרופד בשטיחים, הישיבה ליד שולחנות נמוכים. המבנה מצונן בעזרת מצננים. בעיה בשעות חמות, לכן לא פתוחים בקיץ בשעות הבוקר.
מחזיקים את המקום ציון ומיכל סוויסה מספיר, עם מעט עזרה כשצריך.
 

פילוסופיה לצד הכביש

על שלטי הענק של אלי שקותאי
 

החולפים על כביש הערבה מופתעים לראות בסביבת מושב צופר 3 שלטי ענק (6 50X  מ') עליהם כרזות באותיות של קידוש לבנה. כבר באחד המגזינים הראשונים ראינו צילום של אחד השלטים ותהינו מי היוזם והמבצע של הפרויקט.
מסתבר שאנחנו לא הסקרנים היחידים ורבים תוהים מי ומה מאחורי השלטים.
 

שלטי ענק ליד כביש הערבה "הנוסעים בדרך סקרנים"
 

אלי שקותאי הוא עוף מוזר. ילדותו בבית בשכונת מצוקה בירשלים, אחד משבעה ילדים. לקרוא לא למד עד כיתה ח' . בהמשך הדרך עבד קשה, לפעמים ב-3 משרות. אחרי שלש שנים בבית ספר שדה בעין גדי, לפני 11 שנים הגיע עם שלשה ילדים וללא כל ידע בחקלאות - למושב צופר. בשנים הראשונות חי ונשם חקלאות,  למד בשקדנות והפך להיות מגדל פלפל מהטובים בארץ.
היום , כשהוא כבר ותיק בערבה, ממקימיה של חברת יצוא מצליחה (שתורמת 10% מהרווחים לטובת החינוך בערבה.)  ועובד בצופר יחד עם אחיו, הוא מרשה לעצמו "לשחרר את כל הברגים" ולהתמסר לחמשת ילדיו (מזל טוב להולדת הבן הצעיר!) ולחלומותיו הפרועים.
 ב"כל הערבה" מס' 16 פגשנו את אלי שקותאי בפרויקט הבוסתן בבית הספר היסודי בו הוא מתקשר בהנאה עם הילדים הצעירים. גם השלטים מתחברים מאד לצעירים: לטענתו של אלי הילדים והצעירים מבינים את כוונותיו, המבוגרים לעומת זאת כבר לא כל כך, בעיקר משום שהם עסוקים כל כך בלהשיג דברים (ממון, אוכל וסקס - מהם אף פעם לא יהיה מספיק ) ומתקשים להוציא את העיקר מהתפל. 
 

"תתרכזו באהבה ובשלום"
 

אלי מאמין ששום דבר לא קורה במקרה, יש שכר ועונש והאדם מביא על עצמו את הקורות אותו. אדם שרע לו עם עצמו לא יוכל להשפיע בצורה חיובית על אחרים, והקשרים עם הסובבים אותנו מתחילים בקשרים טובים עם עצמנו: אהבה עצמית היא תנאי ראשון לאהבת הזולת.
אלי מדבר הרבה (ושמח להודות בכך..) ומרגיש חובה לעשות כל מה שהוא מדבר עליו. לכן כשהתחבר לרעיון השלטים לא הרפה עד שהוציאו לפועל.

צביעת השלטים  נעשית בעזרת מיכלי ריסוס (הרבה מאד מיכלים כאלו..) כאשר השלטים מונחים על האדמה. לאחר זמן השלטים דוהים ויש צורך לחדש אותם וזה כבר נעשה על גבי המבנה, בעזרת סולם. עוזרים במלאכה תמר מצוקים וגם עובד תאילנדי. פנינה אתרוג נותנת יד בעיטורים.
 

אלי שקותאי "אצלי הברגים משוחררים"

השלט הראשון "היא הביאה את זה באהבה ובשלום" מדבר על הקשר הזוגי העמוק שיש לאלי עם גילי  אשתו ועל היכולת שלה לקבל אותו כפי שהוא, להבין ולסלוח בעת הצורך. הוא מבקש להתייחס לסוף המשפט ולא לראשיתו, שמקורו בעצם בשיח של שיכורים..
"את יודעת" מוסיף אלי "אישה טובה עושה את רצון בעלה" וממהר להסביר "זה נשמע שוביניסטי? להפך, זהו משפט פמיניסטי, פשוט אנשים לא מבינים: אישה טובה יוצרת את רצון בעלה, כך שבעלה בעצם עושה כרצונה..."

השלט השני "מי מכוון את התנועה ומי נוסע מממ. .. נלקח מתוך שיר של "שוטי הנבואה" שאלי התחבר אליו במיוחד. הוא בא במקום שלט קודם: "כל הכועס חכמתו מסתלקת ממנו" . שמעו של השלט התגלגל והגיע אל חברי הלהקה. אחד מהם, מספר אלי, יצר איתו קשר וביקש להיפגש עימו.
 

כתום - לא בהכרח נגד כחול

בשלט האחרון (נכון לעכשיו..) אלי גאה במיוחד " גם אני מתחבר.. שובכם לשלום" . השלט הזה, כמו שניתן להבין, בעל הקשרים פוליטיים ופילוסופים. הוא מביע את השאיפה של אלי לשלום עם כולם, את ההבנה לצד האחד והצורך של צד שכנגד. "גם אני מתחבר" נלקח כמובן מתוך משפט שנטבע ע"י המתנגדים להתנתקות (שגם איתם, בעיקר עם "נוער הגבעות" יש לאלי קשרי ידידות) . רק אח"כ הבין אלי את המשמעות הנוספת המסתתרת במילה מת-חבר והקשר של המשפט לרצח רבין אשר השפיע עליו עמוקות. שובכם לשלום לעומת זאת, מביע את ה"אין ברירה" ואת הקבלה של המתנחלים "באהבה ובשלום" כפי שאלי היה רוצה שינהלו החיים כולם.
מה בעצם יוצא מזה ולמי? אלי בטוח, שהשלטים מוסיפים עניין בחיים "קצת חומר למחשבה כשחולפים על כביש הערבה, במדבר..." כמו לגבי כל יצירה, מסתבר שאנשים שונים מפרשים את הכתוב בדרכים שונות. חלקם מגיעים לאלי ומתעניינים בפירוש הנכון והוא מופתע כל פעם לגלות את ההבדלים בין הפירושים השונים. אחרים, לעומת זאת, מגיעים אליו עם הצעות אותן הוא דוחה על הסף - לעשות להם פרסום לעסק..

ומה הלאה? אלי ימשיך להיות פעיל בבית ספר ולתת יד בכל מקום שיתבקש , אך חלומו הגדול נכון להיום הוא להקים בערבה מרכז שייתן השראה לאמנים. הוא מאמין כי הערבה והמדבר היא בדיוק המקום לכך ומרכז כזה, שיתוכנן ויבנה כראוי,  יהיה אבן שואבת ליוצרים מהארץ ומהעולם.

ראיון וצילומים: המערכת

עוד תמונות מספרות

בדהרה אל הפנסיה..

לדר' צביאלי - איחולי פרישה נעימה!

צילום: רבקה אופנבך / ספיר
חרוזים: יעלית רז / עין יהב

משהו אישי

הישוב כלל אזור מגורים לשבעים משפחות ומרכז עם בית הכנסת המפורסם מהפינוי. בשולי הישוב ניצבה ישיבה. כל המתחם הוקף בסוללות עפר, תעלה, קירות בטון וגדרות רשת , שחלקן התנשאו לגובה של מעל עשרה מטר למניעת ירי של מטולים.
המון רכב צבאי נע סביב הישוב ובתוכו. מגדלי תצפית ניצבו במקומות רבים, ממול למבנים הגבוהים של השכנים הפלשתינאים.

בישוב ראינו תושבים שחזרו לארוז ציוד וחלקם גם פירקו רעפים מגגות .

האזור החקלאי על שטח של 70 דונם מוגן בדומה לישוב. הכניסה לחממה אותה פרקנו, עם המחשב וראש ההשקיה היו מוקפים בגושי בטון למניעת ירי של צלפים. סימני ירי נראו על המבנה. טנקים ונגמשים הגנו על כוחות הפירוק.

שפע הכתובות על המבנים נתנו מושג על הדרמה שהתחוללה זמן קצר לפני כן. כתובות של שיגרה של חיילים "שבוזים" בשער , גרפיטי לחיזוק האמונה בישוב לצד סיסמאות שהופנו לכוחות הפינוי ולבסוף סימונים של צה"ל על המבנים בצבע שחור .

לסיום,  אני מקווה שכפר דרום אינו תיאור מוקטן של מדינת ישראל...

כתבה וצילומים: גדעון רגולסקי/פארן

לא רק לגמלאים...

ראיון עם חנה בלאו מנהלת "תרשיש" - בית ספר לגמלאים.

טקס סיום שנת לימודים ב"תרשיש"
 

מה משמעות הדבר בית ספר לגמלאים?
 

"אני מזדקן ומיום ליום מרבה דעת" כך אמר סולון המחוקק היווני הידוע, וברוח פסוק זה הקמנו במכללה האקדמית לחינוך ע"ש קיי את בית-הספר לגמלאים: "תרשיש".
כדי לענות על המשמעות של בית הספר לגמלאים אפתח ב"אני מאמין" שלי:
בסדרת מחקרים שנעשתה בארצות הברית לפני כעשר שנים, סביב נושא "ההזדקנות המוצלחת", מצאו חוקרים שפעילות קוגניטיבית היא אחת הערובות לזקנה מוצלחת. ישנה דעה הרווחת כאילו אנשים מבוגרים אינם מסוגלים ללמוד, דעה זו הופרכה מכל וכל. מסתבר כי ההפך הוא הנכון: גמלאים בהחלט יכולים ללמוד ויתרה מזו הלימודים מהווים עבורם מכשיר לשימור הכושר המנטאלי. יש בלימוד כדי להעניק תמריץ מספיק "לאמן" את תאי המוח, מעין "התעמלות אירובית" מנטאלית חיונית.
ברמה הסוציולוגית: לימודים במוסד מכובד (כמו במכללה למשל) מספקים למבוגר תפקיד ומעמד חברתי חדש: סטודנט. מעמד שאינו תלוי גיל, אבל יש בו מסר של "אני צעיר ומסוגל ללמוד דברים חדשים", התחושה של להשתייך לקבוצת התייחסות חדשה, לקהילה לומדת המעצימה את עצמה ואת היחידים בה.
החברה איננה מיטיבה עם אוכלוסיית הגיל השלישי. בעבר נהגו לבוא אל הזקנים בעלי הידע והניסיון ולהיוועץ בהם (דוגמאות רבות לכך בתנ"ך), היום בעקבות ההתפתחות הטכנולוגית המואצת, נשמעים משפטים כמו: "העולם שייך לצעירים" ואלה אינם מחמיאים כלל.
 

לומדים ונהנים ב"תרשיש"

הרעיון המרכזי המלווה את "תרשיש" הוא: גמלאים מלמדים גמלאים. בית ספר שהוא ברובו מנוהל, ומופעל על-ידי גמלאים. זוהי מסגרת מאוד ייחודית שאיננה קיימת בשום מקום ומאפשרת ללמוד וללמד במוסד אקדמי עם מיטב המורים, גם אחרי הפרישה לגמלאות. אנו סבורים כי מורים רבים פורשים מהמערכת ועדיין לא מיצו את יכולתם. ב"תרשיש" אנו מאפשרים להם להמשיך ולהורות במסגרת נינוחה ובאווירה ידידותית, כך שהמורים הם ברובם גמלאי מכללת קיי וגמלאי אוניברסיטת בן-גוריון. הלומדים נהנים ממגוון רחב של קורסים שהם בוחרים בהם, ומפעילויות חברתיות ותרבותיות.

מי לומד ב"תרשיש"? רק מבאר שבע או גם ממקומות אחרים?
תרשיש" נפתח בעיקר על-ידי גמלאים ולמענם, ובזאת הוא שונה מכל מסגרת לימודית אחרת. איננו נוהגים לשאול אנשים לגילם. בתקופה זו טווח הגיל של גמלאים הוא רחב מאוד, כך שמגיעים אלינו אנשים בני 45 ומעלה וכולם משתלבים בקורסים השונים. איננו מדברים על גיל פנסיה אלא על פרישה לגמלאות שיכולה להיות בגיל צעיר מאוד (למשל מצה"ל). יחד עם זאת מגיעים אלינו גם אנשים שאינם גמלאים המבקשים ללמוד מתוך עניין, הם מתקבלים בברכה, אך אני נוהגת להבהיר להם שבית הספר מיועד לגמלאים ולכן תוכנית הלימודים מושתתת על הצרכים של הגמלאים וכך גם המערך הלוגיסטי: הנגישות לכתות, החנייה הנוחה. הקורסים הם שנתיים ומתקיימים בשעות הבוקר ועד הצהריים, הגמלאים יכולים לבנות לעצמם מערכת של יום לימודים מלא.

 ב"תרשיש" לומדים גמלאים מכל רחבי הנגב. מן המושבים ומקיבוצי הסביבה החל מבית קמה, אזור בארי נירים, רעים, גבולות, בדרום דימונה וערד, כמובן מיתר, להבים ועומר ולא תאמינו יש לנו תלמידה המגיעה מן הערבה. שנת הלימודים הרביעית שלנו תפתח ב-1 בנובמבר וההרשמה בעיצומה.
 

מעבודות הלומדים בתערוכת "אסיף בתרשיש"
 

מה לומדים?
 

תוכנית הלימודים כוללת מגוון של קורסים לבחירה מחטיבות לימודים שונות. לא אוכל למנות את כולם אך אציין כמה חטיבות לדוגמה: לימודי אמנות (מוסיקה, תיאטרון, אמנויות פלסטיות, צילום, אמנות במחשב ), לימודי ארץ ישראל וחו"ל (הרצאות וטיולים בארץ ובחו"ל), לימודי מחשב, לימודי שפות, לימודי בריאות הגוף, לימודים עיוניים ועוד. הפרטים מופיעים במידעון אותו ניתן לקבל במזכירות "תרשיש".
נוסף ללימודים מתקיימות ב"תרשיש" פעילויות שונות: ימי התכנסות חגיגיים בפתיחה ובסיום שנת הלימודים, הרצאות מזדמנות מתחומים שונים ב"פרלמתרשיש" , תערוכה מעבודות לומדי אמנות (פיסול, ציור, קרמיקה, ויטראז', צילום וכו' - פתוחה לקהל הרחב), לימודי ארץ ישראל וחו"ל משולבי טיולים ו"תרשיתון" – עיתון המופק על-ידי חברי מערכת הלומדים ב"תרשיש".
 

לומדים מהקורס ללימודי א"י מטיילים במעלה עקרבים. מימין: המרצה דר' זאב זיוון

האם ניתן יהיה בעתיד לפתוח שלוחה גם בערבה התיכונה?
זה לא פשוט, אך לא בלתי אפשרי. צריך בהחלט "משוגע" לדבר, תמיכה ומשאבים של המועצה, כפי שקורה במועצות אזוריות שונות ברחבי הארץ. ישנם מודלים שונים של התייחסות לגמלאים, למשל: מודל של חוגי העשרה שונים ופעילויות חברתיות, מודל של סדרות הרצאות הנפוץ מאוד בעיקר במושבים וקיבוצים. יש ללמוד את הנושא היטב ולפתח מודל שיהלום את הצרכים של תושבי הערבה המבוגרים.

האם הגמלאים מתמידים? האם הם חוזרים שנה אחר שנה?

הגמלאים כל-כך רציניים בהתייחסותם ללימודים והמוטיבציה שלהם ראויה להערכה. הם מופיעים ללימודים גם כאשר לפעמים קשה להם כדי שלא להיעדר משיעור. לעיתים הם מתעקשים לקבל שיעורי בית ולמלא אותם, במיוחד כאשר מדובר במיומנויות. בחלק מהקורסים מצאנו שהם יוזמים מפגשים מחוץ לשיעורים כדי "להתאמן" כאשר הם חשים שיש בכך צורך. למשל: לומדי אחת מקבוצות האנגלית נפגשים פעמיים בשבוע ביוזמתם כדי לשוחח באנגלית. לשמחתי יש מעט מאוד נשירה, אנשים מעידים על כך שהאווירה מאוד נעימה להם והם נהנים מן הלימודים והחברה.
 

מעבודות הלומדים בתערוכת "אסיף בתרשיש"
 

האם אנשים הלומדים בגיל מבוגר נהנים מזיכרון טוב יותר ובעלי יכולת לימוד טובה בזכות זה?

 
הספרות מלאה במחקרים מסוג זה על פיהם, כפי שציינתי קודם לכן, הכישורים המנטאליים ממשיכים להתחדד ככל שהלומד ממשיך "לאמן" את ה"תאים האפורים". ובכלל היום לא מדברים על גיל ביולוגי, אלא על גיל תפקודי. מכל מקום, התפיסה הרווחת היום משקיפה על גיל הזהב כעל פרק חיים מרתק, פרק אינטגרלי וחיוני במחזור החיים כולו. הלמידה בגיל השלישי מהווה מנוף לצמיחה אישית, בהלימה לנסיבות המשתנות של החיים. בשנים האחרונות צומח דימוי חדש של מבוגרים פרואקטיביים ופעילים. ב"תרשיש" אנו מעריכים את הידע האישי העצום של הלומד ומסתמכים עליו בתהליך תכנון הלימודים.
 

האם אתם נותנים יעוץ בבחירת המקצועות?

בוודאי. כל נרשם מתקבל על-ידינו באופן אישי לאחר קריאת המידעון ואנו עונים על שאלות וממליצים לאנשים להירשם לקורסים על-פי נטיותיהם. אנחנו מקפידים על שיחות "בגובה העיניים" ומקדישים לכל לומד את הזמן הדרוש. לומד שמסיבה מסוימת איננו מעוניין בקורס מסוים יכול להמיר אותו בקורס אחר.

האם הלומדים מבקשים ללמוד משהו שהחמיצו בעבר? או שהם בד"כ מעדיפים לפתח תחומי התעניינות חדשים, שכלל לא עסקו בהם?
 

התשובה היא כן לשתי השאלות, רק כדי לסבר את האוזן אספר לך על הקורס שלנו לפסנתר שבו לומדים גמלאים שחלמו כל חייהם לנגן ומסיבות שונות לא עשו זאת, ב"תרשיש" הם מגשימים חלום. ויש שניגנו בעודם ילדים ושבו להמשיך ולנגן כגמלאים. דוגמה אחרת היא של לומדים ששלטו בשפה וכעת הם מבקשים להעמיק את הידע או לומדי צילום המבקשים ללמוד צילום דיגיטאלי כדי להדביק את ההתפתחות הטכנולוגית. וישנם המבקשים להתחיל משהו חדש לחלוטין למשל לומדי מחשבים המבקשים להדביק את פער הדורות, או כאלה שמימיהם לא למדו תנ"ך והם מוצאים בכך עניין. הדוגמאות הן רבות ומגוונות.
 

נציגת הקרן ע"ש טד אריסון בסדנת הקרמיקה במהלך סיור ב"תרשיש"
 

איזה הווי נוצר? האם התלמידים יוצרים קשרים ששורדים גם מחוץ לכיתה?
 

ראוי לספר על האווירה המיוחדת שנוצרה במכללה בעקבות הלימודים ב "תרשיש". ה"נוף" במכללה השתנה כאשר היום סטודנטים צעירים ומבוגרים "משמשים בה בערבוביה", מה שלא היה קודם לכן. לעיתים קורה שלומדי "תרשיש" הורים, מופיעים בבוקר עם בניהם או בנותיהם סטודנטים במכללה, וכך את יכולה לשמוע: ..." אוי אימא איזה יופי, אנחנו לומדים כיתה ליד כיתה " או "אבא, להתראות בהפסקה הבאה".... תופעה מלבבת ומרגשת במיוחד.

אין מבחנים ואין ציונים, אין תואר ואין תעודה, (למרות שאנו שוקלים בעתיד להעניק מסמך המאשר את הלימודים ב"תרשיש"), הדגש הוא על לימודים מתוך הנאה ושאיפה לדעת ללא דחף להישגיות בזמן קצוב. אנו מקפידים על יחס אישי בין המורים לבין הלומדים ומשתדלים מאוד להיות קשובים ללומדים, ולומדים מהם על הצרכים שלהם. אכן, ידוע לי על חברויות חדשות של לומדים, ישנן קבוצות לומדים שהחליטו לחזור ללמוד כקבוצות מגובשות וישנן קבוצות שהפכו לחבורה הנפגשת גם מחוץ ל"תרשיש".

במה ניהול בית ספר כזה שונה מכל בית ספר אחר? מה זה נותן לך?
 

קשה לי לענות לך על שאלה זו. "תרשיש" הוא בית-ספר מאוד ייחודי שאין דומה לו.
מבחינתי "תרשיש" הוא מפעל חיים וכל המתרחש בו ממלא אותי סיפוק רב ועניין. כמנהלת "תרשיש" אני רואה בעבודה זו שליחות. אני פועלת באינטנסיביות כבר חמש שנים (בסיוע חברות ההנהלה גב' רבקה בן-יעקוב ,בעבר מנהלת משרד החינוך במחוז הדרום, ומנהלת המכללה ו-ד"ר נורית זיידין) על מנת להקים ולממש חזון עם חלום, ורואה ברכה בעמלי כאשר הגמלאים מגיעים בעיניים בורקות למכללה וכך הם מודים על כל רגע שניתנת להם ההזדמנות לצאת מן הבית ולעסוק בדברים משמעותיים המעניינים אותם, כאילו אמרו: "אני לומד, משמע אני קיים".
 

חנה בלאו מברכת את לומדי "תרשיש"

על תערוכת "אסיף בתרשיש" - סרט של דרום TV  

(חכו לטעינת הסרט, פתחו רמקולים, הקלקה על הסרט פותחת אותו במסך מלא)
 

רב תודות לחנה בלאו ובהצלחה בהמשך!
 

ראיון ועריכה: המערכת
צילומים בתרשיש: מולטימדיה - מכללת קיי

זה הטבע שלנו

טיפית - גיבורה על חלשים..
 

כאשר נתקלתי בחצר הבית במחילה קטנה בקרקע ולידה חרק גדול (כ-2 ס"מ ) ומכונף, רץ, מתעופף מעט ומדי פעם נכנס למחילה וממשיך לחפור בה, התעוררה סקרנותי, מעולם לא נתקלתי בשכמותו והוא נראה לי כמו איזו מוטציה של נמלה. גם לא היה לי ברור לשם מה המחילה. התמונות נשלחו לרוני אוסטרייכר והתשובה הגיעה במהירות ראויה לשבח:

צילמת צרעה שנקראת טיפית. השם טיפית הוא גם שם של משפחת צרעות (משפחת הטיפיתיים) וגם שם הסוג (טיפית). בסוג זה יש בארץ כעשרים מינים שונים, שרובם טרם הוגדרו. בצפון הארץ ומרכזה יש טיפית אדומת רגל (לא זאת שלך). אלו הן צרעות שחורות, עם כנפיים חומות. הזכרים והנקבות דומים אלו לאלו (אין דו-צורתיות זוויגית).
הנקבה חופרת בקרקע ומחפשות דרנים ("זחלים") של חיפושיות. כשהיא מוצאת, היא עוקצת את הדרן, משתקת אותו ומטילה עליו ביצה. כאשר הזחל שלה בוקע, הוא ניזון מהדרן המשותק שנשאר טרי..... לאחר מכן הזחל שלה מתגלם בתוך המעטה של הדרן ששימש לו מזון, ובאביב הבא בוקע מן הקרקע כבוגר.

טעם של ערבה

רמי הקדיש לנו ברצון מזמנו.
הסניף הוא חלק מרשת של ארומה הפרוסה בכל הארץ. המיוחד ברשת - כל התפריט מוכן במקום, כולל הלחם.
המקום מציע אינטרנט אלחוטי חינם למבקרים – צריך רק לפנות ולבקש סיסמא.
כמו בסניפים האחרים של ארומה, גם בערבה יש מסך פלסמה המקרין קטעים של סרטי טבע.
צוות העובדים כולל רבים מנערי ונערות הערבה.
 

כשהיינו במקום הייתה הפוגה בין אוטובוס לאוטובוס ולא היה קהל.
מה ההבדל בין בורגראנץ למקדונלד'ס? שאלנו את מעין.
השירות – הרבה יותר אדיב. כך לטענת מעין. היא אינה יודעת על הבדלים אחרים
אך אנחנו מצאנו סקר שטוען, כי הציבור מעדיף את טעם ההמבורגר של בורגראנץ , אם כי ברוב המקרים אינו רואה הבדל בין הרשתות  (רענן רוגר / foods.co.il / 6.8.05 )
כל המתחם המקורה שמסביב למבנה, מקורר ע"י ממטרות שמפזרות רסיסי מים.

עין ציבורית

אלא מה… (הרי אי אפשר בלי):

1 - הפעם גבו תשלום גם מההורים, ואיני יכולה לדעת בוודאות אלא רק לנחש כי זה היה גורם נוסף לכך שהיו פחות הורים באולם. כתוצאה: פחות "שמירה צמודה" על הילדים ויותר אנרגיות משוחררות בקהל- יותר רעש, יותר הסתובבויות, יותר הפרעות. למה, בעצם? עדיף להעלות את מחיר הכרטיס לילדים, אם דווקא חייבים, ולהשאיר הורים ללא תשלום. אפילו רק מבחינה פסיכולוגית זה יראה טוב יותר.

2 – למה, הו למה אנחנו מתעקשים ללמד את ילדנו מנהגים גרועים לחיים? אם אומרים שההצגה מתחילה ב- 11:00, למה רק ב- 11:14 נשמע קול קורא באולם לכבות את האורות וההצגה מתחילה בשעה 11:15? איך אנחנו מצפים מהילדים לקום בזמן לבית הספר, להגיע בזמן לארוחת הערב או לתפוס את ההסעה הביתה בזמן אם אנחנו מניחים להם להאמין שאחת-עשרה פירושו אחת עשרה ורבע, ועוד היו לא מעט שנכנסו גם אחרי תחילת ההצגה. כבר כתבתי על זה בעבר – כדאי להקפיד על הזמנים.

3 – בבתי הקולנוע בארץ כבר השתרש המנהג המגונה הזה, אך כשמדובר בהצגה עם שחקנים חיים הדבר חורה פי שניים: נא לא לפתוח את דלתות האולם לפני שהשחקנים אומרים את שורת הסיום ומחיאות הכפיים מתחילות. הדלתות נפתחו באמצע השיר, האולם הוצף באור והקהל קיבל זאת כסימן להתחיל לקום וללכת, וחלקו אף עשה זאת. לא נעים, נא לשים לב, תודה.

4 - האם רק נדמה לי או שהתאורה לא הייתה חזקה דיה על הבימה והצבעים הזוהרים של התלבושות לא זהרו כלל?


בסך הכל: 9 בסולם אמא.

רק בצחוק...

מיני גולף - לשחקן אחד או יותר - להעביר את הזמן בכף!

תמונות מחיי נישואין
 

ה"הארלי" של איש נשוי...

להתראות במגזין הבא!

תגובות? הערות? בקשות? שלחו ישירות אלי  או כתבו בפורום
מתכוונים לבקר בערבה בחגים? התחילו בביקור באתר התיירות של הערבה  ובדף ההצעות לחגי תשרי
סקרנים לראות גיליונות קודמים של "כל הערבה"?
אתם מוזמנים לבקר ב כל הגיליונות הפתוחים של "כל הערבה"
בקרו גם באתר הערבה